הישורת האחרונה

עברנו לספור בימים. התחלנו בחודשים עברנו לשבועות וכעת אנו סופרים בימים. בעוד כשישה ימים נספור בשעות ואז יגמר. ביום רבעי בשעה 15:00 אנו נוחתי בארץ. עדין אין זה מילות הסיכום אבל הדברים אכן נראים כנוסטלגיה. אני מאמין כי הסיכום יכתב במטוס לארץ ואחר כך יגיע דף טכני עם טיפים, עליות כלליות, מסלולים ועצות לאלו שירצו לבצע משהו דומה ולא יהיה בכוחם לקרוא כמה דפים של הנכתב.
את הימים האחרונים העברנו בחייק משפחת זיו. טוביה, ענת והילדים איילי ורועי. ענת הינה דודתה של כנרת והם גרים בטורונטו רבתי כבר 15 שנה לערך. התוכנית המקורית לקצת פחות משבועיים אחרונים היתה לקפוץ לטורונטו ליומיים שלושה אחר כך לצאת לכיוון למנהטן בטיול רגוע של יומיים שלושה ואת היתר במרכז העולם – מנהטן. אך כמובן הכל נתון לשינוי ונכון לרגע זה אנו בדרכנו למרכז העולם אחרי חמישה ימים וחמישה לילות בבית משפחת זיו. לדעתי זה אומר הכל. התקבלנו שם בזרועות כל כך פתוחות, חמות ומפנקות שלא רצינו לעזוב ואילולא היתה לנו דירה בלב מנהטן כנראה הינו שוהים שם עוד איזה יום או יומיים. אבל על הדירה ומנהטן עוד אכתוב אחרי שאחווה.
את רוב ימינו העברנו שם בטיולים בדאון-טאון של טורונטו, בסיבוב במרכזי קניות, באירוח וביקור אצל חברים ובעיקר בהורדת הילוך. לדעתי אופי הטיול שבנינו היה מצויין. זה התחיל בשלושה וחצי שבועות בקארוון, עבר בשלושה ימים אצל משפחה בלוס-אנג'לס, המשיך בכשבוע בבית-מלון באורלנדו על כל המשתמע מכך וחזר לשלושה שבועות של קארוון בצד המזרחי של ארה"ב. ולקינוח כמה ימים של מנוחה בטורונטו והדובדבן ביקור במנהטן. מתחילים להתרגש לקראת החזרה .
מדינת ניו-יורק והחלק בדרומי של קנדה שופעים במים. אגמים ענקיים, שאגם כנרת שלנו נחשבת לשלולית שכונתית, נהרות ומפלים. למרות הכתוב עדין קיימים חוקי ביזבוז מים נוקשים. אם לא יורד גשם כחודש באזור טורונטו אסור להשקות את הגינות אבל זה מקרה נדיר ואל כך ארחיב מיד. לדעתי המדינה שלנו צריכה לשלוח כל משפחה לטיול בקראוון למשך שבוע והם חוזרים עם משטר חיסכון במים כך שבסופו נוכל ליצא מיים לטורקיה.
בימינו בטורונטו אכלנו אוכל שכל כך התגעגנו עליו, לראשונה אחרי כמעט חודשיים יצאנו כנרת ואני לבית-קפה ללא הילדים ואפילו ראינו טלויזיה. האמת שלא היה לנו חסר בכלל עגל הזהב בשם "טלויזה" והצלחנו להעביר כמעט חודשיים ללא צפייה בתוכנית כזאת או אחרת ואין אנו חשים בלתי מעודכנים למרות היותינו כך.
נשאלתי ע"י טוביה איך מצאתי את טורונטו ואת ארה"ב? האם הייתי עושה שינויי ומגיע לגור בצפון אמריקה? Never say never, אבל לעולם לא אעזוב את ישראל. אומנם הייתי יוצא לאיזה שנתיים שלושה למדינה מעניינת אבל ביתי לעולם יהיה ישראל, אני אוהב אותה יותר מדי בכדי שאעזוב אותה. גם כנרת חושבת כך אבל לדעתי היא משתוקקת יותר לצאת לאיזה התאווררות של שנתיים שלושה. טילנו כחודשיים ובתקופה הזאת היה חג שני של פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ושבועות שלא נדבר על שבעת ימי השישבת. הכל זרם ועבר בלי לחוש, איבדנו את הקשר לתאריך ולחגים. יש היגידו כי בגלל שטילנו אז הדברים ברחו לנו אבל לדעתי אין זה כך, כאשר אתה נמצא במקום שבסביבה שאינה שותפה (ובצדק) לחגיך ולשבת אך זה טבעי שכך הדברים יצאו. דודי אייזיק שחיי כמעט 10 שנים במוסקווה אמר כך – "במקום שאתה צריך ליצור את אווירת החג, אין זה מקומך". את תשובתי אפשר לקרוא בין השורות. בנוגע לטורונטו הסיפור יותר מורכב, הינו שם בקיץ ויומיים ירד גשם, הטמפרטורה לא עלה על 18 מעלות ובחלק הארי של השנה יש שלג והטמפרטורה יורדת מתחת לאפס בלשון המעטה. בפסח האחרון הטפרטורות היו מתחת למינוס 20 מעלות. משפחת זיו המקסימה תחגוג בחודש בקרוב את חתונת ביתם. בלי קשר לכתוב ולדעתי על המגורים בחו"ל השהוות שלנו שם היתה הנאה אחת צרופה, מנוחה ואוכל טוב.
כפי שכבר כתבתי בהתחלה אנו בדרכינו למהנטן דרך של 820 קילומטר, יצאנו בארבע בבוקר וניצלנו את העובדה שהילדים ישנים. עכשיו אנו כשלוש שעות ומאתיים קילומטר לפני היעד במדומה לבאר-שבע אילת.
נ.ב.
אין הרבה תמונות כי נחנו ברוב הזמן.