עיר הבירה וסביבתה

את הימים האחרונים העברנו כרוב התיירים, בביקור בעיר הבירה וושינגטון די.סי. האמת שלקח לנו קצת זמן להבין את יחסי הכוחות של העיר ביחס למדינות ובאיזה מדינה היא יושבת. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול ניסיתי לחפש אותה בכל מני תוכנות ניווט ושהתבקשתי להכניס את הstate לא ממש ידעתי איזה מדינה היא יושבת ובמפות זה נראה כמו במפגש של מרילנד ווירגיניה. כל עוד זה לא היה ממש קריטי לא נתתי את דעתי וויתרתי אבל כשהינו צריכים ממש לדעת ולבדוק מקומות לינה וכו' לא נותרה בררה אלא להבין. אז כך- ישנה את המדינה וושינגטון שנמצאת בצפון-מערב ארה"ב שבה שוכנת העיר המוכרת סיאטל ואין שום קשר בינה לבין עיר הבירה. וושינגטון די.סי זה שמה של העיר הבירה. די.סי (D.C) משמעותו District of Columbia כלומר וושינגטון שנמצאת במחוז קולומביה. מחוז קולומביה זה שטח פדראלי שנלקח בזמנו ממדינות מרילנד וורגיניה, השטח אינו כפוף לשום מדינה מ50 מדינות ארה"ב ונחשב לישות עצמאית. דבר שמהווה בעיה מסויימת מכיוון שהתושבים אינה זוכים לייצוג בקונגרס ובכלל הם קיבלו זכות הצבעה רק לפני 50 שנים. אחרי ההסבר נשוב לעניינינו.
אחרי רוב הטיול אפשר לסכם כי טיול כזה עם ילדים קטנים אפשרי רק עם קראוון, הינו במקומות, ראינו דברים, ישנו בנקודות שפרט לקראוון לא ניתן להיות. ההלטרנטיבה זה לשהות באוהל אבל זה נראה לי משימה קשה מדי עם ילדים קטנים (אולי טיול הבא). לא ניתן לישון באמצע פארק, ליד הנהר, לצד השלג, תחת כיפת השמיים של המדבר בצורה אחרת. מנגד הקראוון זה סיוט עם כוונתך זה לעושת טיול ערים ולא טיול הרים (או מרחבים), הערים לא ממש מקבלות בברכה רכב כזה גדול, החניה הינה יקרה ובדרך כלל אתה מחוייב על שתי חניות. כך היה בסן-פרנסיסקו, כך גם בוושינגטון. לשימחתנו אנו תיכננו טיול שברובו המוחלט הינו מרחבים ופארקים ושם הקראוון מלך. אבל על כך הרחיב אולי בטור אחר. ישנו כ10 מייל ממרכז וושינגטון ובכלל במדינת מרילנד, שהינו שלושה לילות בחניון הקרוב ביותר לוושינגטון ונגיש עם המטרו באופן קל יחסית. אציין כי המטרו של וושינגטון הינה נקיה, מדוייקת וזולה. בילינו בעיר יומיים מלאים וביקרנו בשתיים וחצי מוזאונים. הראשון היה מוזיאון הלאומי לחלל ותעופה. רק לראות את הפנים של עמית בכניסה למוזיאון כאשר ראה את כל המטוסים והחלליות התלויות היה שווה את הכל. אומר עוד כי רוב המוזיאונים בוושינגטון הינם חינם אין כסף ושיכים למכון סמיטסוניה (או משהו כזה) שנחשב למכון מחקר מהחשובים בעולם. את המשך היום העברנו בטיול לאורך השדרה הראשית של העיר הנקראת נשיונל מול שבה יש את כל רוב המבנים והאנדרטאות של העיר. חשבתי כי ילדי ישתעממו בסיור במוזיאון בלי קשר לתוכנו אבל טעיתי בגדול, הם היו נרגשים לראות את כל המוצגים. את סוף היום העברנו במוזיאון הלאומי לאומנות אבל כאן היו רק שעה עקב הסגירה. את יומינו השני בעיר התחלנו במוזיאון הלאומי לטבע וגם שם ילדי לא היכזבו אותנו ונהנו מכל רגע, בייחוד החלק של הדינוזאורים וההסבר כי הם היו קיימים לפני האנשות, או כמו שהילה מסבירה –"...לפני שהיו אנשים בארץ ישראל ובארה"ב, הם היו חיים עד שהגיע כדור גדול מהחלל ופגע בכדור הארץ...". בילינו יומיים נחמדים בעיר הממשל והמוזיאונים. את היום השלישי שהיה מתוכנן לנסוע לבולטימור בכדי להיות באקווריום הלאומי שלו התחלנו ברגל שמאל ובילינו חצי יום בחיפוש גז. קצת הסבר, לקראוון יש שתי מערכות חשמל 12V ו120V, כאשר 12 וולט הוא מקבל תוך כדי נסיעה והם מפעילים את התאורה ולחץ מים. 120 וולט מקבלים כאשר חונים בחניון מסודר עם חיבורים לחשמל והוא מפעיל את המיזוג (קירור בלבד), מיקרו ועוד שקעים רגילים כמו שיש בקיר בבית. מערכת תומכת נוספת זה מערכת הגז שתפקידה להפעיל את הכריים, התנור והימום הקראוון וברוב הזמן את המקרר. המקרר בקראוון הינו שונה מהמוכר בבית והוא עובד על 120V כאשר קיים וביתר הזמן עובד על גז. בכל אופן אחרי שלושה לילות של שהיה בחניון ליד וושינגטון התברר לנו כי אנו ריקים בגז לחלוטין ופחדנו לצאת לדרך ללא מילוי, שאחרת המקרר יפסיק לעבוד וכל תכולתו תאבד. בימים כתיקונם לא היה בעיה אבל נפלנו על memorial day שהינו כמו יום הזיכרון שלנו אבל אצלם זה חגיגה אחת גדולה ורוב ההתחנות למילוי גז היו סגורות. הגז הינו כמו גז ביתי רגיל ותדירות המילוי שלנו מאוד נמוכה, היתה זאת הפעם הראשונה שנזקקנו לגז בחלק הזה של הטיול. בקיצור בילינו כשלוש שעות בכדי לאתר מקום פתוח שיקבל אותנו למילוי, בסוף מצאנו איזה חניון לילה שמכר לנו במחיר מופקע. את חלקו השני של היום בעברנו בקניון ענק עם חנויות לרוב וקנינו קצת דברים ומתנות בידיעה כי הלילה אנו ישנים בחניון של חנות wal-mart . וול-מארט הינה רשת חניות ענק המוכרות הכל מהכל ובזול. משפחת וולטן שבבעלותה הרשת נחשבת למשפחה העשירה בעולם. בקיצור זה די נפוץ ומקובל לישון בחניונים של החנויות הפתוחות 24 שעות. ביקורנו בבולטימור נדחה ביום אחד. בבוקר שמנו פעמנו לבולטימור ושילמנו 21$ חניה וגם זה אחרי אי-הבנה כך שבמקור הינו צרכים לשלם 42$. בכל אופן ביקרנו באקווריום של בולטימור הנחשב לגדול מסוגו והאמת מרשים, פשוט חוויה מדהימה למבוגרים ולילדים. קינחנו את הערב בטיול במזחים של הנמל, יש לנמל תל-אביב ללמוד עוד הרבה אבל הוא בדרך הנכונה לדעתי. את היומיים השנותרו לנו אנו מעברים בעיקר בנסיעה לכיוון באפולו יעד ההחזרה של הקרוון וסיום חלקו השלישי בטיול, תוך כדי עצירה במפעל היצור ומרכז המבקרים של הרשי (יצרן השוקולד הגדול בארה"ב ומהגדולים בעולם-kitkat) כך שאפשר למות מעודף סוכר בדם. אם להיות ישרים אפשר לוותר עליו אך מכייון שהיה בדרכנו זה סביר.
קצת הסתבכנו עם מיקום החזרת הקרוון ולקיחת הרכב, המרחק בניהם הינו כ60 מייל וכבר היה מאוחר בכדי לשנות את יעד הלקיחה של הרכב המושכר. נראה איך נפתור בעיה זאת. ברישום באה יכתב כאשר נהיה עמוק בתוך חלקו האחרון של הטיול וכבר רואים, חושבים ודנים ביום שאחרי.
הרהור.
לפני כמה שבועות כתב מישהו בטור זה על public storage כמשל, אנסה לחלוק על דבריו או לתת את דעתי על האור בקצה המנהרה.
recreation ופיינשמייקר – לכאורה שתי מילים שאינם אומרות יותר מדי ובטח לא מסתירות אחריהן משהו מיוחד. Recreation משמעו בילוי או שעשוע, הייתי הולך יותר על בילוי כתרגום נכון. פיינשמייקר משמעו שאיפה לשלמות, או יותר נכון שימת דגש על כל הפרטים עד הקטן שבהם. כמו שאמר האדריכל מיס וון דה הוא – "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
הדברים להלן הינם פרי מחשבתי בלבד והפעם אינם מסתמכים על דברי גדולים וחכמים ממני, אי לכך סביר להניח כי זה יותר משאלת לב מאשר מציאות בלתי ניתנת לוויכוח.
אין עוררין כי כלכלת העולם במשבר מהחמורים שפקדו אותה במאה האחרונה, לפחות בין שלושת המשברים הקשים. נוסף על כך אין ספק כי ארה"ב הינה המדינה שהובילה את העולם למצב שבו אנו נמצאים. תרבות הנהנתנות, החמדנות והשעשוע (להבדיל אלפי הבדלות מבילוי), דבר הדומה למצב האימפריה הרומית ערב נפילתה, הינו הגורם לעניין. לדעתי ארה"ב התחילו לבלום חזק, לפני הנפילה לתהום כמו שקרה לרומא, וכרגע הם בשינוי כיוון.
אם כך מה קשר הכותרת?! לא מספיק לרצות שינוי, לא מספיק שמדינה תרצה בשינוי. בכדי לחולל שינוי כזה עמוק צריך כי האזרח הפשוט ישאף לזאת ובנוסף דרוש יכולת התרוממות כלכלית של התעשיה. בא להגיד כי האדם הקטן בשילוב עם הפעילות הכלכלית הענקית של ארה"ב יכולו יחדיו לקיים את השינוי ולהתרומם. וכאן גבירותי ורבותי תופסות המילים בכותרת משמעות.
בכדי שאדם ירצה לחולל שינוי הוא צריך סיבה, רצון, עניין. לא מספיק שאדם יעבוד 8:00 עד 17:00 ויחזור הביתה לדלת-אמותיו, בצורה כזאת אין סיכוי כי ירצה שינוי. הוא חייב לדעת להנות גם מהנותר ולבלות זמן איכות בתחביביו באשר הם. לדעת כי העבודה זה אמצעי ולא מטרה. ואחרי חודשיים בטיול ומפגש בלתי-אמצעי עם האזרח הקטן אני חש כי הם יודעים שבילוי זה חלק אינטגרלי מחיי היום יום. וזה מכובדי נותן רצון להתרומם מחדש. קל לראות כי המזרח הרחוק מקדש את העבודה כמטרת על ובילוי שם זה לא מפותח כמו כאן. במקביל נחשפתי לאיכות התעשיה האמריקאית, לשאיפה לשלמות, לשימת דגש על כל פרט ופרט קטן ככול שהיה. רואים את זה בעמודי החשמל ברחוב, רואים את זה באיכות תשתית האינסטלציה בשירותים, פוגשים זאת בנתינת דגש על כבוד האזרח, נפגשים עם זה במבט במבנה המשאית והנגרר שלה ובעצם בכל דבר שהוא תעשייתי במהותו. הייתי מוסיף תמונות בכדי להעביר את שפגשתי אבל אינני בא לשכנע אף אחד אלא להגיד את שחושב ומאמין. יכולות התעשייה והיצור המקומי (אמריקאי) הינה בעשרות מונים יותר טובים מהמוצע של המזרח הרחוק, נכון זה אומר כי הדברים יקרים יותר אבל יחזיקו לאורך זמן כך שהמחיר הממוצע זול יותר. קל לראות זאת כאשר קונים DVD ב99 ₪ ומחזיק כחצי שנה עם בעיות לרוב, אולי עדיף לקנות DVD ב300 ₪ שהיה עמיד לאורך כשנתיים שלוש. אני די משתדל לחיות כך אפילו קניתי DVD בארה"ב לפני כשנה ועשיתי משלוח לארץ עלה לי לא זול אבל לדעתי שווה את המחיר. כאשר הידע מצוי בידיך, היכולות קימות אז נותר רק הדרישה והיא הכן באה, רואים כבר יותר ויותר סלוגן כגון "made in USA" ואכן המקומיים קונים. שני הדברים הללו ביחד הינם הכרח להתאוששות הכלכלה החזקה. וזאת הכן דעתי, time will tell. הדברים משקפים את אמונתי ודעתי בלבד ויש סיכוי כי הם אוסף של גיבובים.