סן-פרנסיסקו לוס-אנג'לס ומה שבניהם...

את הימים האחרונים בצידה המערבי של ארה"ב בילינו כעכברי עיר יותר מאשר עכברי היער, התחלנו ביומיים בסן-פרנסיסקו שלדעתי ולדעת כנרת הינה העיר הכי יפה שביקרנו עד כו בארה"ב. אולי יפה זה לא המילה הנכונה אלא יותר העיר עם האווירה הכי שייקית, האנשים הכי יפים ועם attitude המעניין ביותר. ביום הראשון בילינו בפייר 39 המפורסם על שלל רייחותיו המסקרנים והמשכנו בסיבוב בunion square האופנתי עם החנויות המענינות, האופנתיות והשייקיות. אם להיות מדויקים לא ממש ישנו בעיר וזאת מכיוון שלא בנמצא חניון לRVים קרוב לעניינים. אי לכך ובהתאם לזאת ישנו בעיר לויין שמחוברת למרכז סן-פרנסיסקו במעבורת. בלי קשר להיותה כלי תחבורה הנוף שנשקף ממנה במהלך הנסיעה מרשים ביותר מצד אחד גשר הזהב ומצד שני כלא אלקטרז המפורסם וכל זה שברקע קו הרקיע השנון של העיר. סן-פרנסיסקו בנויה על תשע גבעות כך שלתפור אותה ברגל (ועם עגלות) זה משימה לא פשוטה ואת המרחקים הגדולים עברנו בתחבורה הציבורית המפותחת שלה. אולי בתל-אביב בשנת 2038 לכשיסתיים בניית הקו הראשון של הרכבת הקלה נוכל לחוש את היתרון של זה. כמובן שלא ויתרנו על נסיעה ברכבת הכבלים המפורסמת שלה, שלדעתי לא מצדיקה את עלותה אבל להיות שם לא לנסוע לפחות פעם אחת זה כמו להיות ברומא ולא לבקר בקוליסאום.
את מחצית יומינו השני העברנו בביקור בגשר הזהב ובפארקgolden gate שלמרבה האירוניה אין בינו לבין הגשר המפורסם דבר וחצי דבר פרט להיותם באותה עיר ובכלל אני לא הבנתי למה גשר בצבע אדום נקרא גשר הזהב, אולי משאלת לב. פארק מדהים שאומרים (איך לא!!!) שהינו הכי גדול מעשה יד אדם. למרות שאמרו בתחזית כי ירדו ממטרים החלטנו בבוקר על בסיס השמים הנקיים כי גשם לא יהיה מנת חלקנו ויצאנו לטיול ללא מטריות וכרגיל חוקי מרפי עבדו. בעודנו במרכז הפארק החלו ממטרים שאילצו אותנו לשוב על עקבותינו לכיוון הרכב, הגענו מרוצים אך רטובים לקראוון. התארגנו ויצאנו לכיוון לוס-אנג'לס על כביש מספר אחד המפורסם. אומרים כי זאת אחת הדרכים היפות בעולם ולמרות שעברנו עליה לכול אורכה אינני יכול להעיד על כך. ישאל השואל למה ויענה הכותב – ערפל וגשם. אני לא יודע מי נסע על כביש זה אבל ברובו הוא עובר על צלע הצוקים כך שמצד אחד צוק ומהצד השני תהום לים שהמרחק בין השול הימני לקצה הצוק מגיע במקומות מסויימים למטרים בודדים ולפעמים גם פחות. עכשיו תוסיפו לזה קראוון, ערפל, גשם ותקבלו נסיעה מתישה וקשה. פה ושם לארוך הדרך היו הפסקות של גשם והערפל נסוג כך שהצלחנו לראות עד כמה יפה הדרך. ישנם שם אחוזות כמו בסרטים – דרך צדדית פרטית שמובילה לאחוזה היושבת על קו המים או הצוק וממנה נשקף הנוף האינסופי של האוקינוס והגלים המתנפצים על הסלעים החשופים. אחרי כמה שעות נהיגה החלטנו כי חייבים לעצור בצד הדרך בכדי לישון ובתקווה כי מחר יהיה נוח יותר לנהיגה. זכינו רק בחצי משאלתנו בכך שהגשם פסק אבל הערפל היה בדומה למכונת עשן בדיסקוטק – לא רואים ממטר. את חלקנו על כביש אחד סיימנו בביקור באחוזתו של הרסטל(אם זכרוני אינו מטעה אותי בשמו) בצמוד לסן-סימון. איזה איש עשיר כקורח שנולד עם כפית זהב בפה והפך אותה לסכו"ם שלם של יהלומים. הוריו רכשו בסיטונאות אדמות בקו החוף של קליפורניה עוד במאה ה-19 והוא הקים שם אחוזה או טירה שכל כוללת יצירות וחלקי בניה שלמים של טירות ומבנים מאירופה בני האות שנים. שפך שם מליונים ואחרי מותו תרם אותה למדינת קליפורניה לטובת הציבור. לא הבנתי איך הפך טובת הציבור לדמי כניסה בסך 20 דולר לאדם. אחרי שני שליש הדרך החלטנו לפרוש ממנה ולנסוע אל לוס-אנג'לס בכבישים המהירים.
הגענו למארחנו, חנה ואורי בן-חיים, בשעה תשעה בערב ומיד התקבלנו בארוחת ערב מפנקת. קצרה היריעה בכדי לכתוב עד כמה הם אירחו אותנו יפה, עד כדי כך שלא ביקרנו בממלכת הסרטים הוליווד. חנה ואורי גרים בעיר השייכת למחוז התפוז (orange county) שהינה השכנה הדרומית והעשירה של מחוז לוס-אנג'לס. קחו את גוש דן ותכפילו אותו בעשר אולי בעשרים בכדי להבין מה זה לוס-אנג'לס רבתי, אתה יכול לנסוע במשך שעתיים על כבישים מהירים (ולא חסר שם כאלו) במהירות של 100 קמ"ש מעדין להיות באזור. ההכפלה זה לא רק בגודל זה גם בכבישים, בפקקים, בעושר, בגיוון ובכל פרמטר אחר שיעלה לכם לראש.קשה להגיד כי התרשמנו מלוס-אנג'לס שהינה ברובה כבישים המובילים אותך לשכונות או אזורים מעניינים. אנחנו העדפנו לוותר על ביקור בהוליווד בכדי לראות כוכבים על המדרכה ועדפנו וללכת לטייל בעיר הגלישה Huntington beach שנחשבת למרכז הגלישה המרכזי של החוף המערבי. בילינו שלושה לילות ויומיים באזור בהורדת הילוך מטורפת, אחרי 20 יום של פעילות ולפני עוד 35 יום עמוסים החלטנו כך.

מחשבה – public storage כמשל.
לאורך 2500 מייל שעברנו בשלושת השבועות האחרונים ראינו לא מעט, שלא נגיד הרבה, public storage (שלהלן יקרא מ"צ - מחסן ציבורי). מ"צ הינם מבנים שמחולקים לחדרי אחסנה בגדלים שונים כך שכל אדם הצריך מקום איחסון לציוד יכול לשכור מחסן לתקופה כזאת או אחרת, רואים את זה לא מעט הסרטים וסדרות אמריקאיות. הכתוב להלן מבט את מחשבותיי בלבד ויסלח לי John Doe (פלוני אלמוני) על שאכתוב עליו. לדעתי מ"צ משקף את תרבות הצריכה הבלתי ניתנת לריסון של האמרקאי מהמעמד הבינוני גבוה השוכן בפרברים. יצא לנו להסתובב קצת בשכונה כזאת וראינו די הרבה את הגראג' של הבתים האלו, אחרי הכל זה היה יום ראשון (השבתון) וחלקם היו בגינות וטיפלו הרכבים. ראינו משפחה שיש לה בגראג' 5 טרקטרונים! מה יש לעשות עם חמישה כלים כאלו, אנשים מחזיקים שם סירות, רכבים, קראוונים ומה לא. באיזשהי נקודת זמן הגראג' והחצר (שאינם קטנים מלכתחילה) לא מספיק לכל מה שניקנה ולכן אתה משכיר מ"צ בכדי לאחסן את הסירה שאתה משתמש בה פעם בשנה לכל היותר. הדוגמא הנזכרת לעיל אינה יוצאת דופן ואולי דווקא מארחיי הם דוגמא יוצאת דופן למשפחה שלא קונה בכדי שיהיה ולשימוש חד פעמי.
לדעתי, שמסתמכת על דעת גדולים וחכמים ממני, זאת אחת הרעות והחולות של הכלכלה האמרקאית שהינה אחת הסיבות למשבר המתחולל בכלכלה הזאת. יחד עם זאת ולמרות הכתוב להעיל לדעתי הכלכלה האמרקאית הינה חזקה דיו ועדין החזקה בעולם בכדי שתוציא את העולם ממשברו ותמשיך להוביל את העולם, ועל על כך אכתוב בטור אחר.
ברגעים אלו אנו במטוס בדרכינו לצדה המזרחי של היבשת, נפתח את שהותנו שם בשישה ימים בממלכת הילדים והמבוגרים – אורלנדו ומשם נצא לדרך לאורכו של החוף המזרחי עד הקצה הכמעט הכי צפוני הקרוי באפולו והידוע יותר כאזור מפלי הניאגרה.
הטור הבא יכתב בעוד כמה ימים אחרי ספיגת האוירה באורלנדו ובחציו של הטיול.

נ.ב.
ישנם פחות תמונות כי הדרך היתה ערפילית ובלוס-אנג'לס אין מה לצלם