את חצי יומינו האחרון בלס-וגאס התחלנו בביקור בoutleat של העיר, ולמען האמת לא קנינו כלום. ראשית לא תיכננו נכון את ביקורנו שם והגענו כאשר הילדים היו בשיא עירנותם. לך תסתובב בחניות עם ילדים או שם רוצים לקנות משהו (ליתר דיוק את הכל) או שהם משועממים. יצאנו משם אחרי כשעה וחצי, אכלנו צהרים והפלגנו לכיוון סקויה פארק, דרך של 450 מייל. בכדי להסדיר את העניינים זה 750 ק"מ וברכב שאתה לא נוסע יותר מ65 מ"ש (להלן מייל לשעה) ומהירות ממוצעת נמוכה מזאת הרי קיבלת תענוג מפוקפק של 10 שעות נסיעה נטו ועוד כמה שעות של עצירות. בכל אופן עשינו שתי שליש מהדרך עד עצירת הלילה.
שרעף - כמה מילים על תרבות הרכבים בארה"ב. אחרי תשע שנות נהיגה בפורד פוקוס וכבישים שמכונית עם מנוע 2000 נחשבת למשפחתית מפוארת, מגיעם לממלכת הרכבים, הנפחים והגדלים. לא פלא שצריכת הדלק הגדולה בעולם שייכת לאמרקיים, רוב הרכבים כאן הם SUV ( i.e. מה שנהוג להקרא במחוזתנו גיפ או טנדר) רק שכאן הגיפים גדולים יותר והטנדרים צאצא ישיר של טרקטור. הנפחים של הרכבים הם 3500 סמ"ק ומעלה, די שכיח לראות רכבים בנפח של 6000 סמ"ק. יש כאן יותר תחנות דלק מחנויות. פרט לגודל רואים כאן הרבה יותר רכבים אמרקיים (די ברור, לא?) פונטייק, פורד (ולא פוקוס), שברולט, דוג'ג ודווקא את קרייזלר, שאותה אני מעדיף, לא רואים כמעט. טובה כבר לא מיצרים דברים משובחים.
את הבוקר בשני שליש הדרך התחלנו בהצטידות לקראת כמה ימים של פארקים והגענו לסקוייה רק בשעות אחר הצוהרים שלא נגיד ערב המוקדמות. לפארק יש שתי כניסות מיכיוון מערב האחת דרומית והשניה צפונית וכביש שמחבר בינהם. כביש זה מפותל כך שירידות סדום נחשבות לאוטוסטרדה לאומתו וחלקו המרכזי אסור לנסיעה לרכב מעל 22 פיט(6 מטר). אצל האמריקאים אין דבר כזה "אסור" אלא "ממומלץ" (advice) אך אם תגיע לשם עם רכב גדול יותר ירו בך ברובה צייד. דבר זה אילץ אותנו לעלות לכניסה הצפונית ולרדת דרומה למרכז הפארק. מהכניסה לפארק ועד למרכזו זה נסיעה קצר של 30 מייל שלוקחת שעתיים ומתישה אותך כמו שש. מכיוון שהפארק נמצא בגובה ככל שהתקדמנו כמות השלג נסקה והטמפרטורות צנחו. הגענו למרכז המבקרים בשעה שבע וחצי בערב והיו שם חמישה רכבים ועוד כמות זהה של קרוונים. אני והילדים יצאנו החוצה לכדי להתפלש בשלג ואילו כנרת החליטה להשאר ולהכין ארוחת ערב.
בבוקר יצאנו לסיור בפארק, יש שם את העצים הכי גדולים בעולם. ובכלל האמרקאים אוהבים הכל בגדול, צריך לראות את קופסאות הגלידה שלהם בסופר, בהום סנטר מוכרים את הקופסאות האלו כבריכות מים קטנות לילדים. אבל אם נשים את הצחוק בצד באמת יש שם עצים גדולים אבל ממש ממש גדולים. אפילו פגשתי שאחד שהתקיים עוד לפני הולדת ישו והנצרות. אחרי שלושת רבעי יום בפארק יצאנו לכיוון יוסימיטי והפעם באמת נסיעה סבירה רק של שלוש שעות. כמו כל מתכנן טוב הגענו למרכז עמק היוסימיטי בשעה שבע וחצי בערב ללא הזמנה למקום לינה. הלכנו למרכז ההזמנות והתברר לנו כי כל המקומות כבר תפוסים עוד משעות הבוקר המוקדמות. האמת די התלבטנו מה לעשות האם לצאת מהפארק לכיוון חניון RVים, נסיעה משהו כמו שעתיים אבל זה ייחיב אותנו לחזור למחרת או לנסוע למגרש החניה של כפר הנופש, לעמעם אורות ולפלל שלא נקבל קנס במשך הלילה. השעה, עייפות הילדים, הדרך הלא פשוטה וגם עייפותנו הביאנו לידי החלטה לקחת הימור ולהשאר בחניה. בבוקר נראה שהחלטנו נכון.
אטפוח לי על השכם אבל בחירת הפארקים שעשיתי היתה קרובה למושלמת, כל פארק ונופו, כל פארק ויחודיותו, כל פארק שונה מהאחר. כאן ביוסימיטי, שהינו הפארק האחרון בצד המזרחי של הטיול, אני יכול להגיד כי תוכנית הטיול, הגיוון והעניין היתה נכונה, יותר מנכונה.
כאן זה גן עדן בזעיר אנפין תרים את הראש תראה צוקים גבוהים ומושלגים, תשפיל מבטך מטה תראה יער, נחלים, מפלים, צמיחה וכדומה. את הלילה השני כבר העברנו בצורה מסודרת כך שעל הבוקר רצתי למרכז ההזמנות ושריינתי מקום לילה.
את יומינו השני אתחיל עבדיכם הנאמן וכנרת בתרגיל כושר של יוצאי סיירות, השכרנו שני זוגות אופניים שלאחת מהן מחוברת עגלה שבה יכולים לשבת בנחותה שני ילדינו והתחלנו לדווש. אני לא מבין למה צריך להיות עליות בכל מסלול נתון?! למה לא מאמצים את מעליות הסקי כך שיעלו אותנו לפסגת המסלול ונדווש להנאתנו במורדו. בכל ירידה התחושה היתה אמביוולנטית מצד אחד מהנים מהירידה אבל יודעים כי התשלום בו יבוא ולהפך. בכל אופן אחרי שעתיים דיווש עם שינוי אנרגיה פוטנצילית השווה לאפס החזרנו אותם למורת רוחם של הילדים. למרות הכתוב זה היה חוויה חובה בעמק היוסימיטי. מפה לשם ואחרי ארוחת צהרים יצאנו לכיוון סן-פנסיסקו לא לפני שעשינו הזמנה למקום לינה.
הדרך שהיתה אמורה לקחת כארבע שעות נמשכה כשבע עם עצירה לאיזה outlet לצד הדרך ונכנסנו לחניון בשעה עשר בלילה.
כאן הסתיים החלק של הטבע וחלקנו המערבי, התור הבא יכתב בלוס-אנגלס בביתם של חנה ואורי מארחנו, חנה הינה בת-דודתה שלי אימי, והוא ידבר על סן-פרנסיסקו, לוס-אנג'לס ומה שבניהם.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה