עיר הבירה וסביבתה

את הימים האחרונים העברנו כרוב התיירים, בביקור בעיר הבירה וושינגטון די.סי. האמת שלקח לנו קצת זמן להבין את יחסי הכוחות של העיר ביחס למדינות ובאיזה מדינה היא יושבת. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול ניסיתי לחפש אותה בכל מני תוכנות ניווט ושהתבקשתי להכניס את הstate לא ממש ידעתי איזה מדינה היא יושבת ובמפות זה נראה כמו במפגש של מרילנד ווירגיניה. כל עוד זה לא היה ממש קריטי לא נתתי את דעתי וויתרתי אבל כשהינו צריכים ממש לדעת ולבדוק מקומות לינה וכו' לא נותרה בררה אלא להבין. אז כך- ישנה את המדינה וושינגטון שנמצאת בצפון-מערב ארה"ב שבה שוכנת העיר המוכרת סיאטל ואין שום קשר בינה לבין עיר הבירה. וושינגטון די.סי זה שמה של העיר הבירה. די.סי (D.C) משמעותו District of Columbia כלומר וושינגטון שנמצאת במחוז קולומביה. מחוז קולומביה זה שטח פדראלי שנלקח בזמנו ממדינות מרילנד וורגיניה, השטח אינו כפוף לשום מדינה מ50 מדינות ארה"ב ונחשב לישות עצמאית. דבר שמהווה בעיה מסויימת מכיוון שהתושבים אינה זוכים לייצוג בקונגרס ובכלל הם קיבלו זכות הצבעה רק לפני 50 שנים. אחרי ההסבר נשוב לעניינינו.
אחרי רוב הטיול אפשר לסכם כי טיול כזה עם ילדים קטנים אפשרי רק עם קראוון, הינו במקומות, ראינו דברים, ישנו בנקודות שפרט לקראוון לא ניתן להיות. ההלטרנטיבה זה לשהות באוהל אבל זה נראה לי משימה קשה מדי עם ילדים קטנים (אולי טיול הבא). לא ניתן לישון באמצע פארק, ליד הנהר, לצד השלג, תחת כיפת השמיים של המדבר בצורה אחרת. מנגד הקראוון זה סיוט עם כוונתך זה לעושת טיול ערים ולא טיול הרים (או מרחבים), הערים לא ממש מקבלות בברכה רכב כזה גדול, החניה הינה יקרה ובדרך כלל אתה מחוייב על שתי חניות. כך היה בסן-פרנסיסקו, כך גם בוושינגטון. לשימחתנו אנו תיכננו טיול שברובו המוחלט הינו מרחבים ופארקים ושם הקראוון מלך. אבל על כך הרחיב אולי בטור אחר. ישנו כ10 מייל ממרכז וושינגטון ובכלל במדינת מרילנד, שהינו שלושה לילות בחניון הקרוב ביותר לוושינגטון ונגיש עם המטרו באופן קל יחסית. אציין כי המטרו של וושינגטון הינה נקיה, מדוייקת וזולה. בילינו בעיר יומיים מלאים וביקרנו בשתיים וחצי מוזאונים. הראשון היה מוזיאון הלאומי לחלל ותעופה. רק לראות את הפנים של עמית בכניסה למוזיאון כאשר ראה את כל המטוסים והחלליות התלויות היה שווה את הכל. אומר עוד כי רוב המוזיאונים בוושינגטון הינם חינם אין כסף ושיכים למכון סמיטסוניה (או משהו כזה) שנחשב למכון מחקר מהחשובים בעולם. את המשך היום העברנו בטיול לאורך השדרה הראשית של העיר הנקראת נשיונל מול שבה יש את כל רוב המבנים והאנדרטאות של העיר. חשבתי כי ילדי ישתעממו בסיור במוזיאון בלי קשר לתוכנו אבל טעיתי בגדול, הם היו נרגשים לראות את כל המוצגים. את סוף היום העברנו במוזיאון הלאומי לאומנות אבל כאן היו רק שעה עקב הסגירה. את יומינו השני בעיר התחלנו במוזיאון הלאומי לטבע וגם שם ילדי לא היכזבו אותנו ונהנו מכל רגע, בייחוד החלק של הדינוזאורים וההסבר כי הם היו קיימים לפני האנשות, או כמו שהילה מסבירה –"...לפני שהיו אנשים בארץ ישראל ובארה"ב, הם היו חיים עד שהגיע כדור גדול מהחלל ופגע בכדור הארץ...". בילינו יומיים נחמדים בעיר הממשל והמוזיאונים. את היום השלישי שהיה מתוכנן לנסוע לבולטימור בכדי להיות באקווריום הלאומי שלו התחלנו ברגל שמאל ובילינו חצי יום בחיפוש גז. קצת הסבר, לקראוון יש שתי מערכות חשמל 12V ו120V, כאשר 12 וולט הוא מקבל תוך כדי נסיעה והם מפעילים את התאורה ולחץ מים. 120 וולט מקבלים כאשר חונים בחניון מסודר עם חיבורים לחשמל והוא מפעיל את המיזוג (קירור בלבד), מיקרו ועוד שקעים רגילים כמו שיש בקיר בבית. מערכת תומכת נוספת זה מערכת הגז שתפקידה להפעיל את הכריים, התנור והימום הקראוון וברוב הזמן את המקרר. המקרר בקראוון הינו שונה מהמוכר בבית והוא עובד על 120V כאשר קיים וביתר הזמן עובד על גז. בכל אופן אחרי שלושה לילות של שהיה בחניון ליד וושינגטון התברר לנו כי אנו ריקים בגז לחלוטין ופחדנו לצאת לדרך ללא מילוי, שאחרת המקרר יפסיק לעבוד וכל תכולתו תאבד. בימים כתיקונם לא היה בעיה אבל נפלנו על memorial day שהינו כמו יום הזיכרון שלנו אבל אצלם זה חגיגה אחת גדולה ורוב ההתחנות למילוי גז היו סגורות. הגז הינו כמו גז ביתי רגיל ותדירות המילוי שלנו מאוד נמוכה, היתה זאת הפעם הראשונה שנזקקנו לגז בחלק הזה של הטיול. בקיצור בילינו כשלוש שעות בכדי לאתר מקום פתוח שיקבל אותנו למילוי, בסוף מצאנו איזה חניון לילה שמכר לנו במחיר מופקע. את חלקו השני של היום בעברנו בקניון ענק עם חנויות לרוב וקנינו קצת דברים ומתנות בידיעה כי הלילה אנו ישנים בחניון של חנות wal-mart . וול-מארט הינה רשת חניות ענק המוכרות הכל מהכל ובזול. משפחת וולטן שבבעלותה הרשת נחשבת למשפחה העשירה בעולם. בקיצור זה די נפוץ ומקובל לישון בחניונים של החנויות הפתוחות 24 שעות. ביקורנו בבולטימור נדחה ביום אחד. בבוקר שמנו פעמנו לבולטימור ושילמנו 21$ חניה וגם זה אחרי אי-הבנה כך שבמקור הינו צרכים לשלם 42$. בכל אופן ביקרנו באקווריום של בולטימור הנחשב לגדול מסוגו והאמת מרשים, פשוט חוויה מדהימה למבוגרים ולילדים. קינחנו את הערב בטיול במזחים של הנמל, יש לנמל תל-אביב ללמוד עוד הרבה אבל הוא בדרך הנכונה לדעתי. את היומיים השנותרו לנו אנו מעברים בעיקר בנסיעה לכיוון באפולו יעד ההחזרה של הקרוון וסיום חלקו השלישי בטיול, תוך כדי עצירה במפעל היצור ומרכז המבקרים של הרשי (יצרן השוקולד הגדול בארה"ב ומהגדולים בעולם-kitkat) כך שאפשר למות מעודף סוכר בדם. אם להיות ישרים אפשר לוותר עליו אך מכייון שהיה בדרכנו זה סביר.
קצת הסתבכנו עם מיקום החזרת הקרוון ולקיחת הרכב, המרחק בניהם הינו כ60 מייל וכבר היה מאוחר בכדי לשנות את יעד הלקיחה של הרכב המושכר. נראה איך נפתור בעיה זאת. ברישום באה יכתב כאשר נהיה עמוק בתוך חלקו האחרון של הטיול וכבר רואים, חושבים ודנים ביום שאחרי.
הרהור.
לפני כמה שבועות כתב מישהו בטור זה על public storage כמשל, אנסה לחלוק על דבריו או לתת את דעתי על האור בקצה המנהרה.
recreation ופיינשמייקר – לכאורה שתי מילים שאינם אומרות יותר מדי ובטח לא מסתירות אחריהן משהו מיוחד. Recreation משמעו בילוי או שעשוע, הייתי הולך יותר על בילוי כתרגום נכון. פיינשמייקר משמעו שאיפה לשלמות, או יותר נכון שימת דגש על כל הפרטים עד הקטן שבהם. כמו שאמר האדריכל מיס וון דה הוא – "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
הדברים להלן הינם פרי מחשבתי בלבד והפעם אינם מסתמכים על דברי גדולים וחכמים ממני, אי לכך סביר להניח כי זה יותר משאלת לב מאשר מציאות בלתי ניתנת לוויכוח.
אין עוררין כי כלכלת העולם במשבר מהחמורים שפקדו אותה במאה האחרונה, לפחות בין שלושת המשברים הקשים. נוסף על כך אין ספק כי ארה"ב הינה המדינה שהובילה את העולם למצב שבו אנו נמצאים. תרבות הנהנתנות, החמדנות והשעשוע (להבדיל אלפי הבדלות מבילוי), דבר הדומה למצב האימפריה הרומית ערב נפילתה, הינו הגורם לעניין. לדעתי ארה"ב התחילו לבלום חזק, לפני הנפילה לתהום כמו שקרה לרומא, וכרגע הם בשינוי כיוון.
אם כך מה קשר הכותרת?! לא מספיק לרצות שינוי, לא מספיק שמדינה תרצה בשינוי. בכדי לחולל שינוי כזה עמוק צריך כי האזרח הפשוט ישאף לזאת ובנוסף דרוש יכולת התרוממות כלכלית של התעשיה. בא להגיד כי האדם הקטן בשילוב עם הפעילות הכלכלית הענקית של ארה"ב יכולו יחדיו לקיים את השינוי ולהתרומם. וכאן גבירותי ורבותי תופסות המילים בכותרת משמעות.
בכדי שאדם ירצה לחולל שינוי הוא צריך סיבה, רצון, עניין. לא מספיק שאדם יעבוד 8:00 עד 17:00 ויחזור הביתה לדלת-אמותיו, בצורה כזאת אין סיכוי כי ירצה שינוי. הוא חייב לדעת להנות גם מהנותר ולבלות זמן איכות בתחביביו באשר הם. לדעת כי העבודה זה אמצעי ולא מטרה. ואחרי חודשיים בטיול ומפגש בלתי-אמצעי עם האזרח הקטן אני חש כי הם יודעים שבילוי זה חלק אינטגרלי מחיי היום יום. וזה מכובדי נותן רצון להתרומם מחדש. קל לראות כי המזרח הרחוק מקדש את העבודה כמטרת על ובילוי שם זה לא מפותח כמו כאן. במקביל נחשפתי לאיכות התעשיה האמריקאית, לשאיפה לשלמות, לשימת דגש על כל פרט ופרט קטן ככול שהיה. רואים את זה בעמודי החשמל ברחוב, רואים את זה באיכות תשתית האינסטלציה בשירותים, פוגשים זאת בנתינת דגש על כבוד האזרח, נפגשים עם זה במבט במבנה המשאית והנגרר שלה ובעצם בכל דבר שהוא תעשייתי במהותו. הייתי מוסיף תמונות בכדי להעביר את שפגשתי אבל אינני בא לשכנע אף אחד אלא להגיד את שחושב ומאמין. יכולות התעשייה והיצור המקומי (אמריקאי) הינה בעשרות מונים יותר טובים מהמוצע של המזרח הרחוק, נכון זה אומר כי הדברים יקרים יותר אבל יחזיקו לאורך זמן כך שהמחיר הממוצע זול יותר. קל לראות זאת כאשר קונים DVD ב99 ₪ ומחזיק כחצי שנה עם בעיות לרוב, אולי עדיף לקנות DVD ב300 ₪ שהיה עמיד לאורך כשנתיים שלוש. אני די משתדל לחיות כך אפילו קניתי DVD בארה"ב לפני כשנה ועשיתי משלוח לארץ עלה לי לא זול אבל לדעתי שווה את המחיר. כאשר הידע מצוי בידיך, היכולות קימות אז נותר רק הדרישה והיא הכן באה, רואים כבר יותר ויותר סלוגן כגון "made in USA" ואכן המקומיים קונים. שני הדברים הללו ביחד הינם הכרח להתאוששות הכלכלה החזקה. וזאת הכן דעתי, time will tell. הדברים משקפים את אמונתי ודעתי בלבד ויש סיכוי כי הם אוסף של גיבובים.

חתיכה מהדרך לגן העדן...

לחדי העין, מתוך שלושת קוראי המאמנים, הסבר על פער הימים בשם האלבום. בעיקרון שם האלבום מציין את הימים במהלך הטיול שבהם התמונות נלקחו. האלבום הקודם היה עד יום 33 ואילו הנוכחי מתחיל מ37, לאן נעלמו הימים? הם לא נעלמו פשוט איבדתי ספירה במהלך הדרך ורק באלבום הנוכחי הבחנתי בכך. לא ממש משנה.
את הלילה הראשון אחרי אטלנטה העברנו בחניון באמצע הדרך, חניון חדש שנפחת בשנה שעברה ובבעלות זוג דרומי מקומיים וחובב RVים. יש הבדל ניקר וברור בין הקאנטרי סייד (country side)לבין הערים הגדולות, בזה הראשונה אתה פוגש את האמריקאי הממוצע, השורשי ובגורג'יה את הדרומי. ואילו הערים יש ערבוביה של אנשים והקשר מרוחק יותר. בחניון ששהינו עשו באותו לילה מסיבת אלביס פרסלי והיו שם אנשי הסביבה ואופנענים שהיו הטיול. כמות האלכול שזרמה שם היתה שווה לזרימת הנהר שזורם בצד הדרך. יצא לי לעביר שיחה עם ג'ף, סוכן ביטוח עצמי במקצועו ורוכב בנשמתו שיצא לטיול של מאות מיילים על ארלי-דיווידסון שלו, הבחור בצליח להעביר שיחה למרות שהיה לו מעט דם באלכוהול שזרם בגופו. דיברנו על הא ועל דא, מדהים איך הדשא של השכנים ירוק יותר, אישתו עובדת 30 שנה בחברה מסודרת ועד היום יש לה 21 ימים חופשה ולכן הוא רואה את ישראל כאוטופיה בנושא זכויות העובדים. בבוקר למחרת ניצלנו את השעות האחרונות של הסיבליזציה בכדי להתכונן ולתכנן את שהותנו בימים הקרובים בתוך היערות והדרכים. את היומיים הבאים העברנו בgreat smoke mountain (להלן GSM ) לא לפני שהדרך הבהירה לנו את מקור שמם. לאורך הדרך אתה רואה את ההרים הללו ומדי פעם נראה ענן רובץ על פיסגה היוצר מראה הדומה להר מעשן. לא צריך להבהיר כי העישון באיזורים אלו זה כל כך לא פוליטיקלי-קורקט. הזמנו חניון מראש באתר הרשמי של המדינה שמאגד בתוכו את כל ההזמנות לכל מקום שבבעלותה, צורת ההזמנה כל כך אינטרקטיבית שאתה יכול לראות היכן בדיוק נמצא הsite שלך בקמפיניג. אי לכך ובהתאם לזאת הזמנתי מקום על שפת הנחל, ישנו כשלושה מטרים מהנהר (יש תמונות) שקול פיכפוך המים נשמע מקרוב ורחש העלים מעצים (עוצמה) את החוויה. את הימים שם העברנו בטיולים רגליים, ארוחת גורמה על האש ובטיפוס תלול עם עגלות לפיסגת העולם (טוב אולי לא העולם אבל בטח האזור הגאוגרפי הנרחב של צפון קרולינה וטנסי). הטיפוס כלל עליה לאורך של 700 מטרים בשיפוע עדין של 45%. התחלנו את העליה על שלוש שכבות של ביגוד וסיימנו עם חולצה קצרה.
יעדנו הבא היה blue ridge parkway, כשאלוהים סלל את הדרך לגן עדן נשאר לו 470 מייל מיותרים (750 ק"מ, אילת מטולה וחצי חזרה) ובמקום לזרוק החליט להניח קילומטרים אלו בין מדינת צפון-קרולינה למדינת וירגיניה. הדרך מחברת בין פארק לאומי GSM לבין פארק לאומי Shenandoan. זוהי דרך שחוצה נהרות ואגמים, מטפסת על הרכסים, חובקת ההרים, צוללת לעמקים, מפלחת יערות ומבקעת עננים. אם ישנה דרך לגן-עדן זה מקטע משם. ואם בגן-עדן עסקינן אז הדרך היא היא גן-העדן לאופנוענים, מה שכן אם סוטים מהדרך אז מגעים ישירות לשם. נסענו בה כשני שליש הדרך שהתחלנו בדרום ועלינו צפונה, קרי התחלנו בGSM ויצאנו בישוב Roanoke והנסיעה לקחה יומיים אבל היא איננה נסיעה לשם גמיעת מרחקים אלא הנסיעה לשם ההנאה, 300 מייל של נופים קורעי עיניים והתפעמות. הגענו בתקופת האביב של פריחה ומגוון הצבעים שנראו היה יוצא דופן כך שאפילו ל'טמבור' אין יכולת ליצר קשת רחבה כל כך. קשה להסביר איך ניתן לנסוע חמש וחצי שעות נטו כל יום ולהרגיש כשעה אבל זאת עובדה, דרך אגב המהירות המקסימלית הינה 45 מייל/שעה וגם זה רוב הזמן מהר. עצרנו לאורכה בכדי להנות, לאכול, להשתולל ואחרי הכל גם לחלץ-עצמות.
ירדנו אחרי שני שליש הדרך ליד ישוב בשם Roanoke, נכנסנו אליו בסביבות הצוהרים המוקדמות וניצלנו את השירותים העירוניים כגון כביסה, אינטרנט וכו'. יצאנו לסיור קצר בעיר שהתבררה כעיר הנסגרת בחמש בערב. אומנם הגענו לאזור המעניין שלה אבל הכל היה בשלבי סגירה ולמרות זאת מצאנו את עצמנו מעבירים שם כשעתיים. יצאנו משם לעבר היעד המרחבי האחרון שלנו פארק לאומי Shenandoan. נכנסנו לפארק בשעות הערב המקודמות בשבע לערך. בעוד אנו נוסעים בכביש הפנימי של הפארק וכנרת אומרת כי לדעתה כל נושא הדובים זה פיקציה אחת גדולה של רשות הפארקים והיערות של ארה"ב, מופיע מולנו על הכביש דוב!(יש תמונות – ראו תמונות P5210478, P5210479, P5210481, P5210482 באלבום המצורף). למזלנו מהירות הנסיעה הפארק הינה מוגבלת ל35 כל שלא הופתענו ולא הינו צרכים לבלום, האטנו את הרכב ובמקביל הדוב ירד מהכביש לכיוון היער, עצרנו את הרכב במקביל אליו וצילמנו את התמונות, במציאות הוא נראה הרבה יותר ברור. ראינו דוב בטבע!. ביצאתנו מהפארק שאלנו את הראנג'ר מתי ראו דוב לאחרונה והתברר כי אנו בני מזל וזה לא משהו שכיח. את יומינו בפארק העברנו בטיולים השבילים ובחיפושים אחר דובים, אך לשווא.
ברגעים אלו אנו נכנסים לכיוון וושינגטון די.סי לעבר יעדנו החדש והעירוני. נכון לתוכניות הנוכחיות סימנו את ביקורנו בפארקים הלאומים ובמרחבים הפתוחים ובכלל מתחילים להרגיש את הסוף. מדברים על היום שאחרי ועוד כאלו דברים בסגנון.
הרישום הבא יהיה כבר אחרי וושינגטון ולקראת החזרת הקראוון בבפולו ניו-יורק.
נ.ב.
אחד מקוראי שלח לי מייל המסביר למה קוראים לגשר הזהב כך למרות שהוא אדום, אז כך – הגשר נבנה מעל מייצריי הזהב, שנקראו כך בתקופת הבהלה לזהב של קליפורניה.

בחזרה לנופים

אחרי 10 ימים או משהו כזה של עירוניות יצאנו לכיוון המרחבים והנופים והאמת שחשנו צורך לכך. די קצה נפשנו מההמולה של העיר, יש סיבות אקסוגניות לכך ויש סיבות פנימיות לזה. ראשית צריך לגוון, שנית ילדים קטנים לא ממש מתברים לעיר, פרט כמובן אם העיר היא דיסני-לנד או כדומה. אי-אפשר לבוא בטענות לילדים על כך הם צרכים לרוץ, הם צרכים גירויים ולך תסביר לילד כי גם מבנה יפה או מוזיאון זה משהו מעניין. בכל אופן יצאנו לסיבוב נוסף בקראוון. המעבר היה די "דרמתי" מדירת 110 מ"ר הכוללת הכל לדירת 20 מ"ר הכוללת רק את המינימלי, אבל הנוף מפצה על הכל. אחרי יום ארוך של קבלת הקראוון, החזרת הרכב ומעבר בAAA (ממסי המקומית) יצאנו לדרכינו לכיוון st. Augustine שהינה העיירה הכי עתיקה בארה"ב. העיירה הוקמה ע"י הספרדים באמצע המאה 16 ועברה כמה ידיים עד עצמאות ארה"ב. יום ראשון ללקיחת הקראוון הינו תמיד יום "שרוף" ולכן עדיף לנצל את שאריתו לצימצום מרחקים, אנו ניצלנו יום זה בכדי להגיע לanastasia state park, שהינו חלק מst. Augustine beach. מה אני אגיד ואספר, הפארק נמצא על אי שמחובר בשני גשרים, שהצד המזרחי שלו פונה לאוקינוס האנטלנטי והצד השני לכיוון היבשת. החול לבן ונקי כמו טיפקס, אפשר להניח עליו דף הדפסה לבן ולא לראותו ממטר. קילומטרים של חוף לבן ובתולי. שהיינו בפארק יומיים בכדי להיכנס למוד של השלווה. הקראוון חונה במרחק נגיע מהחוף, בתוך יער עבותות ובשקט המוחלט שלו. הילדים התמוגגו מהריצה על החוף ובנית ארמונות חול. ילדתי הנסיכה מתארת איזה ארמון היא רוצה ומי יהיה בעלה. אחרי יום וחצי וביקור בעיירה הציורית יצאנו לכיוון מערב לעבר אזור הסוואני (Suwannee) דרך point varda שהנה המשך גאוגרפי לרצועת אי ששהינו באה אבל הפעם היא מאוכלסת בתים. קשה לקרוא לזה בתים אלא יותא אחוזות היושבות על החוף במרחק של 5 מטר מקסימום, כל בית עם החוף הפרטי שלו, הדקלים, ה18 חדרים, 12 מקלחות, גנןX2, ועוד אי-אלו עוזרים. אזור הסוואני הינו חבל-ארץ של יערות עד הנמצא כ150 קילומטרים מערבה מהחוף. הצד מזרחי של ארה"ב (לפחות את זה שחווינו עד עכשיו) שונה מהותית מצידה המערבי, הרבה יותר ירוק, רטוב, ושטוח יחסית. בילינו האזור הסוואני כיומים ביערותיו, נחליו, ועיירותיו שנראות כמו בסרטים. עיירה של כביש אחד שלאורכה פזורים חוות גידול של בקר, דבר זה הביא אותי לדודה של רצון לאוכל סטייק משובח. בין הערב הראשון לשני עצרנו בעיר סמוכה וקנינו דג לכנרת, חזה עוף לילדים ו... sirloin לי. לאלו שלא מכירים את המינוח מדובר בבשר-ורד או בשר מותניים הנחשב לחלק הכי איכותי בבקר. תוכנית לחוד ומציאות לחוד, איך שבאתי להדליק את האש התחיל לרדת טיפטוף שהגבר ככל שהזמן נקף. אין הדבר יעצור קרניבור שכמותי והחלטתי כי אמא-טבע לא תשבש לי את התוכניות והכנו את האוכל על במחבת. חצי נחמה, אבל נשאר עוד בשר משובח שממתין בשקט ליומו המתקרב.
בלילה השני התעוררנו בארבע בבוקר והתחלנו לנסוע לכיוון אטלנטה, רצינו לנצל את שעות השינה של הילדים הכדי לגמוע קילמטרים מהדרך הארוכה ואכן נכנסנו לאטלנטה בשעה 12 בצוהרים ישר ל-imagine it, שזה חלל ענק התפקידו לגרום וילדים ונסות, לגעת והעיקר לדמיין. הינ שם כשלוש שעות "וגורשנו" משם עם סגירת הדלתות בשעה ארבע. החלטנו להמשיך ולנצל את היום עד תומו וביקרנו במרכז המבקרים של קוקה-קולה. המשקה המפורסם נולד בעיר ולכן מין הראוי ששם יהיה המרכז בה' הידיעה. העיר הינה עיר של ניגודים, שחורים ולבנים, שמנים ורזים, 45% שומן או 0% שומן במשקה. בסופר יש, כמו שכבר סיפרתי, גלידה וחמאה בקופסאות ענק ומנגד כל המעדנים הם 0% שומן. מה קרה? לא שמעו על הממוצע?, על דרך המלך? בכל אופן כך נראים הדברים. לדעתי ההדיוטית מתחוללות תמורות מורכבות וגדלות בסגנון החיים של האמריקאי הממוצע. רומא התמוטטה עקב הנהנתנות, ארה"ב בולמת חזק לפני התהום ומתחילה בשינוי מהותי, אך על כך ארחיב בהמשך בהגיג שאכתוב שכותרתו recreation ו- fineschmecker(פיינשמייקר).
נחזור לקוקה-קולה, איזה גאווה למשקה והאמת בצדק. שאתה שומע את העובדות על המשקה, שאתה רואה שהוא מנצח בכל קטגוריה והפערים אדירים יש להם סיבה להתגאות. בכדי לעשות את האורך קצר נקפוץ לסוף לאולם הטעימות – 120 ברזים של כל המשקאות שקוקה-קולה מיצרת בכל העולם המחולקים לפי אזורים גאוגרפיים. יש שם טעמים כל כך מוזרים, באיחוד הברזים מהמזרח ומדרום אמריקה. היה משקה בטעם של מי-פה. בסוף היום מצאנו עצמנו במרכז אטלנטה וללא קמפינק לישון. אחרי לבטים רבים החלטנו להחנות את הרכב באיזה מרכז מסחרי הפועל 24 שעות להגף וילונות ולישון, בבוקר ידענו כי החלנו נכון. טיול עם קראוון אינו מומלץ לטיול ערים אלא הרים ומרחבים. את יומינו השני בעיר הגדולה העברנו לפארק שעשועים לילדים כהחלטה שגויה אבל הילדים נהנו. ברגעים של כתיבת שורות אלו אנו בדרכינו למחוזנו הבא – great smoke mountain .

ארץ השעשועים, השמש והלחות

כאשר אני כותב שורות אלו הגענו למחצית הטיול, אפשר להתחיל לספור לאחור, אפשר אולי להתחיל לסכם, אבל אפשר גם לראות את חצי הכוס המלאה ולדעת כי ישנם עוד 30 ימים מלאים בהרפתקאות, טיולים, הנאות וסיפורים.
אורלנדו שם גנארי לאזור שכולו עולם של שעשועים, פארקים, רכבות הרים, מתקנים משעשעים ועיקר מערכות כלכליות משומנות היטב. לא אכנס לזה עכשיו אבל צריך להגיע לכאן רק בכדי לראות כיצד צריך לתפעל עסק ענק העובד 14 שעות ביום 7 ימים ואורך כל השנה.
הגענו לאורלנדו אחרי טיסה קצרה של 5 וחצי שעות ושינוי אקלים קיצוני. אני לא ממש מצליח להבין את וול-דיסני שהחליט להקים את דיסני-אורלד דווקא באזור עם כזאת לחות. אנו עדין לא נמצאים בעיצומה של עונת הקיץ וכבר הטמפרטורת הינם בסביבות 35 מעלות עם % 75 לחות. אולי בדיעבד יש לזה חשיבה כלכלית שדורשת מהמבקר לקנות יותר שתיה. נחזור לעניינינו, הגענו למלון בשעות הערב המאוחרות ונכנסנו לחדר... איזה שוק קיבלנו (אם אשר להגיד על משהו שקיבלת אחרי ששילמת עליו) חדר או ליתר דיוק דירה: שני חדרי שינה שכל אחד פעמיים הקרוואן, לכל חדר מוצמד חדר אמבטיה הכולל ג'קוזי, מקלחת ושרותים. בדירה מטבח, שהלוואי והיה לי כזה בבית, עם כל מה שאפשר לחשוב, סלון ופינת אוכל- סך הכל 120 מ"ר לא כולל מרפסת הצופה לאגמון (אגם קטן). חבל שהינו צרכים לצאת משם כל יום בכדי ללכת לאיזה פארק...חייב לציין כי מחירי הלינה כאן נמוכים משמעותית מרוב האזורים המתוירים, וזולים באופן כללי.
את יומינו הראשון העברנו בטיול באזור הכולל ביקור ב-outlet הידוע של האזור, ואחרי ביקור או שניים באזורי קניות אני יכול להגיד בפה מלא כי בארץ יש הכל והמחירים לא כל כך יקרים כמו שנוטים לחשוב. קשה למצוא מציאות. אבל הכל גדול, נקי, מרשים, חניה לרוב ובחינם. גם אם לא קונים צריך לספוג את העניין.
ניצלנו את היום הזה בכדי לצמצם את הפרשי השעות, כי בכדי להנות ולנצל עד תום את הכניסה לפארקים יש צורך להיות שם עם הפתיחה קרי תשע בבוקר. נותרו לנו ארבעה ימים מלאים לשעשועים ולכן החלטנו כי שלושה מתוכם נבלה בפארקים ועוד יום התאוששות. לפני שארחיב אכתוב ואומר כי יותר משלושה ימים רצופים של פארקים ברצף עם ילדים קטנים זה כמעט בלתי-אפשרי, העייפות המצטברת אחרי יומיים שלושה מחייבת אותך לעצור ולמלא את המצברים מחדש.
את ביקורנו פתחנו בממלכת הילדים הלא היא דיסנילנד, במקום שאתאר וארחיב, רק אומר כי נכנסנו בתשע וחצי בבוקר ויצאנו משם באותה השעה רק 12 שעות מאוחר יותר, לא לפני שראינו את התהלוכה המפורסמת שלהם. איזה פארק, במיוחד מתאים לילדים קטנים. עולם שלם של חוויות, מתקנים, גירויים ואטרקציות. לשימחתנו (ולתיכנונו) לא הגענו בעונת השיא ובנוסף הינו שם באמצע השבוע כך שעומסים מיוחדים לא פגשנו. אומנם יצא לנו לעמוד פעם אחת אפילו כ45 דקות אבל כשאתה רואה את צורת וכמות הפיתולים של התור אתה מבין כי יכול להיות מצב של המתנה למעלה משעה וחצי. וזכותם יאמר שלפני כל כניסה למתקן מצויין לך מהו זמן ההמתנה הצפוי, לשיקולך. קחו את כל הסרטים הפופולרים של וול-דיסני ותתנו להם חיים ונפח של המציאות, תוסיפו תיבול של הנאה ושעשוע והרי קיבלתם נוסחה מנצחת. כפי שכתבתי פארק זה מתאים במיוחד לילדים קטנים שכן רוב מוחלט של המתקנים מתאים לדרישות גובה סבירות, אפילו עמית שגובהו 36" (92 סנטימטרים)נהנה עדלאידע. אחרי 12 שעות על הרגלים וללא שינה (של הילדים) אני יכול להגיד כי עברונו למעלה מ85% מהמתקנים בפארק ומיצינו אותו עד תום.
כולם כותבים כי עדיף לקנות כרטיס מראש לכמה שיותר ימים כ כך מקבלים הנחה פר-יום, אומנם הדבר נכון אבל לפעמים אין אתה רוצה להתחייב ולא ממש יודע כמה ימים באמת צריך. אז קחו עצה – אפשר לקנות כרטיס נניח ליומיים ואם וחליטים אחרי יומים כי רוצים להיכנס לעוד פארק של דיסני אז פשוט מגיעים עם הכרטיסים לקופה ועושים הארכה ומשלמים כאילו רכשתה מראש לכל התקופה. דיסני לא ממש מפרסמים את זה (ברור...)אבל אחרי ששילמת בדלפק הם יגידו לך כי אם תרצה להאריך זה אפשרי.
את היום השני העברנו בדיסני-הוליווד סטודיו והפעם העברנו בו "רק" שמונה שעות, אומנם הפארק הזה פחות מתאים לילדים קטנים באיחוד לאלה שאינם דוברי אנגלית מכיוון יש בו מופעים לרוב, יחד עם זאת ההנאה היא מרובה. ביום זה חזרנו קצת יותר מוקדם לדירה ונכנסנו לישון מכדי שנצבור כוחות למחר. צריך לזכור שבמהלך היום הטמפרטורה והלחות גובים את מחיר העייפות. את יומינו האחרון בשרשרת הבילויים העברו בsea world, קחו את הדולפינריום (ז"ל) ותכפילו בעשרים. איזה מופעים, איזה הצגה, איזה גודל פשוט חגיגה לעניים. יאמר לזכותם של האמריקאים שהם יודעם לעשות מופעים, הכל ענק ומתקתק כמו שעון שווצרי. אם כתוב כי המופע מתחיל בשלוש וחצי אז ניתן לכוון את השעון לפי זה. לא משאירים מקום לטעויות, לא משאירים מקום ליד הגורל. יצאנו משם בסביבות שש והיה ברור לנו כי מחר אנו נחים. אם מתכננים ללכת ליותר מקומות בילוי צריך לקחת בחשבון יום מנוחה כל יומיים שלושה של פארקים, באיחוד בחום של הקיץ או האביב.
את יומנו האחרון באורלנדו העברנו בבריכה ובמנוחה לגוף.

מחר אנו מתחילים את חציו השני של הטיול וחלקו השלישי – הקרוון בחוף המזרחי. מה יהיה? איך יהיה על כך ועל עוד דברים ברישום הבא.

סן-פרנסיסקו לוס-אנג'לס ומה שבניהם...

את הימים האחרונים בצידה המערבי של ארה"ב בילינו כעכברי עיר יותר מאשר עכברי היער, התחלנו ביומיים בסן-פרנסיסקו שלדעתי ולדעת כנרת הינה העיר הכי יפה שביקרנו עד כו בארה"ב. אולי יפה זה לא המילה הנכונה אלא יותר העיר עם האווירה הכי שייקית, האנשים הכי יפים ועם attitude המעניין ביותר. ביום הראשון בילינו בפייר 39 המפורסם על שלל רייחותיו המסקרנים והמשכנו בסיבוב בunion square האופנתי עם החנויות המענינות, האופנתיות והשייקיות. אם להיות מדויקים לא ממש ישנו בעיר וזאת מכיוון שלא בנמצא חניון לRVים קרוב לעניינים. אי לכך ובהתאם לזאת ישנו בעיר לויין שמחוברת למרכז סן-פרנסיסקו במעבורת. בלי קשר להיותה כלי תחבורה הנוף שנשקף ממנה במהלך הנסיעה מרשים ביותר מצד אחד גשר הזהב ומצד שני כלא אלקטרז המפורסם וכל זה שברקע קו הרקיע השנון של העיר. סן-פרנסיסקו בנויה על תשע גבעות כך שלתפור אותה ברגל (ועם עגלות) זה משימה לא פשוטה ואת המרחקים הגדולים עברנו בתחבורה הציבורית המפותחת שלה. אולי בתל-אביב בשנת 2038 לכשיסתיים בניית הקו הראשון של הרכבת הקלה נוכל לחוש את היתרון של זה. כמובן שלא ויתרנו על נסיעה ברכבת הכבלים המפורסמת שלה, שלדעתי לא מצדיקה את עלותה אבל להיות שם לא לנסוע לפחות פעם אחת זה כמו להיות ברומא ולא לבקר בקוליסאום.
את מחצית יומינו השני העברנו בביקור בגשר הזהב ובפארקgolden gate שלמרבה האירוניה אין בינו לבין הגשר המפורסם דבר וחצי דבר פרט להיותם באותה עיר ובכלל אני לא הבנתי למה גשר בצבע אדום נקרא גשר הזהב, אולי משאלת לב. פארק מדהים שאומרים (איך לא!!!) שהינו הכי גדול מעשה יד אדם. למרות שאמרו בתחזית כי ירדו ממטרים החלטנו בבוקר על בסיס השמים הנקיים כי גשם לא יהיה מנת חלקנו ויצאנו לטיול ללא מטריות וכרגיל חוקי מרפי עבדו. בעודנו במרכז הפארק החלו ממטרים שאילצו אותנו לשוב על עקבותינו לכיוון הרכב, הגענו מרוצים אך רטובים לקראוון. התארגנו ויצאנו לכיוון לוס-אנג'לס על כביש מספר אחד המפורסם. אומרים כי זאת אחת הדרכים היפות בעולם ולמרות שעברנו עליה לכול אורכה אינני יכול להעיד על כך. ישאל השואל למה ויענה הכותב – ערפל וגשם. אני לא יודע מי נסע על כביש זה אבל ברובו הוא עובר על צלע הצוקים כך שמצד אחד צוק ומהצד השני תהום לים שהמרחק בין השול הימני לקצה הצוק מגיע במקומות מסויימים למטרים בודדים ולפעמים גם פחות. עכשיו תוסיפו לזה קראוון, ערפל, גשם ותקבלו נסיעה מתישה וקשה. פה ושם לארוך הדרך היו הפסקות של גשם והערפל נסוג כך שהצלחנו לראות עד כמה יפה הדרך. ישנם שם אחוזות כמו בסרטים – דרך צדדית פרטית שמובילה לאחוזה היושבת על קו המים או הצוק וממנה נשקף הנוף האינסופי של האוקינוס והגלים המתנפצים על הסלעים החשופים. אחרי כמה שעות נהיגה החלטנו כי חייבים לעצור בצד הדרך בכדי לישון ובתקווה כי מחר יהיה נוח יותר לנהיגה. זכינו רק בחצי משאלתנו בכך שהגשם פסק אבל הערפל היה בדומה למכונת עשן בדיסקוטק – לא רואים ממטר. את חלקנו על כביש אחד סיימנו בביקור באחוזתו של הרסטל(אם זכרוני אינו מטעה אותי בשמו) בצמוד לסן-סימון. איזה איש עשיר כקורח שנולד עם כפית זהב בפה והפך אותה לסכו"ם שלם של יהלומים. הוריו רכשו בסיטונאות אדמות בקו החוף של קליפורניה עוד במאה ה-19 והוא הקים שם אחוזה או טירה שכל כוללת יצירות וחלקי בניה שלמים של טירות ומבנים מאירופה בני האות שנים. שפך שם מליונים ואחרי מותו תרם אותה למדינת קליפורניה לטובת הציבור. לא הבנתי איך הפך טובת הציבור לדמי כניסה בסך 20 דולר לאדם. אחרי שני שליש הדרך החלטנו לפרוש ממנה ולנסוע אל לוס-אנג'לס בכבישים המהירים.
הגענו למארחנו, חנה ואורי בן-חיים, בשעה תשעה בערב ומיד התקבלנו בארוחת ערב מפנקת. קצרה היריעה בכדי לכתוב עד כמה הם אירחו אותנו יפה, עד כדי כך שלא ביקרנו בממלכת הסרטים הוליווד. חנה ואורי גרים בעיר השייכת למחוז התפוז (orange county) שהינה השכנה הדרומית והעשירה של מחוז לוס-אנג'לס. קחו את גוש דן ותכפילו אותו בעשר אולי בעשרים בכדי להבין מה זה לוס-אנג'לס רבתי, אתה יכול לנסוע במשך שעתיים על כבישים מהירים (ולא חסר שם כאלו) במהירות של 100 קמ"ש מעדין להיות באזור. ההכפלה זה לא רק בגודל זה גם בכבישים, בפקקים, בעושר, בגיוון ובכל פרמטר אחר שיעלה לכם לראש.קשה להגיד כי התרשמנו מלוס-אנג'לס שהינה ברובה כבישים המובילים אותך לשכונות או אזורים מעניינים. אנחנו העדפנו לוותר על ביקור בהוליווד בכדי לראות כוכבים על המדרכה ועדפנו וללכת לטייל בעיר הגלישה Huntington beach שנחשבת למרכז הגלישה המרכזי של החוף המערבי. בילינו שלושה לילות ויומיים באזור בהורדת הילוך מטורפת, אחרי 20 יום של פעילות ולפני עוד 35 יום עמוסים החלטנו כך.

מחשבה – public storage כמשל.
לאורך 2500 מייל שעברנו בשלושת השבועות האחרונים ראינו לא מעט, שלא נגיד הרבה, public storage (שלהלן יקרא מ"צ - מחסן ציבורי). מ"צ הינם מבנים שמחולקים לחדרי אחסנה בגדלים שונים כך שכל אדם הצריך מקום איחסון לציוד יכול לשכור מחסן לתקופה כזאת או אחרת, רואים את זה לא מעט הסרטים וסדרות אמריקאיות. הכתוב להלן מבט את מחשבותיי בלבד ויסלח לי John Doe (פלוני אלמוני) על שאכתוב עליו. לדעתי מ"צ משקף את תרבות הצריכה הבלתי ניתנת לריסון של האמרקאי מהמעמד הבינוני גבוה השוכן בפרברים. יצא לנו להסתובב קצת בשכונה כזאת וראינו די הרבה את הגראג' של הבתים האלו, אחרי הכל זה היה יום ראשון (השבתון) וחלקם היו בגינות וטיפלו הרכבים. ראינו משפחה שיש לה בגראג' 5 טרקטרונים! מה יש לעשות עם חמישה כלים כאלו, אנשים מחזיקים שם סירות, רכבים, קראוונים ומה לא. באיזשהי נקודת זמן הגראג' והחצר (שאינם קטנים מלכתחילה) לא מספיק לכל מה שניקנה ולכן אתה משכיר מ"צ בכדי לאחסן את הסירה שאתה משתמש בה פעם בשנה לכל היותר. הדוגמא הנזכרת לעיל אינה יוצאת דופן ואולי דווקא מארחיי הם דוגמא יוצאת דופן למשפחה שלא קונה בכדי שיהיה ולשימוש חד פעמי.
לדעתי, שמסתמכת על דעת גדולים וחכמים ממני, זאת אחת הרעות והחולות של הכלכלה האמרקאית שהינה אחת הסיבות למשבר המתחולל בכלכלה הזאת. יחד עם זאת ולמרות הכתוב להעיל לדעתי הכלכלה האמרקאית הינה חזקה דיו ועדין החזקה בעולם בכדי שתוציא את העולם ממשברו ותמשיך להוביל את העולם, ועל על כך אכתוב בטור אחר.
ברגעים אלו אנו במטוס בדרכינו לצדה המזרחי של היבשת, נפתח את שהותנו שם בשישה ימים בממלכת הילדים והמבוגרים – אורלנדו ומשם נצא לדרך לאורכו של החוף המזרחי עד הקצה הכמעט הכי צפוני הקרוי באפולו והידוע יותר כאזור מפלי הניאגרה.
הטור הבא יכתב בעוד כמה ימים אחרי ספיגת האוירה באורלנדו ובחציו של הטיול.

נ.ב.
ישנם פחות תמונות כי הדרך היתה ערפילית ובלוס-אנג'לס אין מה לצלם

Endless roads

את חצי יומינו האחרון בלס-וגאס התחלנו בביקור בoutleat של העיר, ולמען האמת לא קנינו כלום. ראשית לא תיכננו נכון את ביקורנו שם והגענו כאשר הילדים היו בשיא עירנותם. לך תסתובב בחניות עם ילדים או שם רוצים לקנות משהו (ליתר דיוק את הכל) או שהם משועממים. יצאנו משם אחרי כשעה וחצי, אכלנו צהרים והפלגנו לכיוון סקויה פארק, דרך של 450 מייל. בכדי להסדיר את העניינים זה 750 ק"מ וברכב שאתה לא נוסע יותר מ65 מ"ש (להלן מייל לשעה) ומהירות ממוצעת נמוכה מזאת הרי קיבלת תענוג מפוקפק של 10 שעות נסיעה נטו ועוד כמה שעות של עצירות. בכל אופן עשינו שתי שליש מהדרך עד עצירת הלילה.

שרעף - כמה מילים על תרבות הרכבים בארה"ב. אחרי תשע שנות נהיגה בפורד פוקוס וכבישים שמכונית עם מנוע 2000 נחשבת למשפחתית מפוארת, מגיעם לממלכת הרכבים, הנפחים והגדלים. לא פלא שצריכת הדלק הגדולה בעולם שייכת לאמרקיים, רוב הרכבים כאן הם SUV ( i.e. מה שנהוג להקרא במחוזתנו גיפ או טנדר) רק שכאן הגיפים גדולים יותר והטנדרים צאצא ישיר של טרקטור. הנפחים של הרכבים הם 3500 סמ"ק ומעלה, די שכיח לראות רכבים בנפח של 6000 סמ"ק. יש כאן יותר תחנות דלק מחנויות. פרט לגודל רואים כאן הרבה יותר רכבים אמרקיים (די ברור, לא?) פונטייק, פורד (ולא פוקוס), שברולט, דוג'ג ודווקא את קרייזלר, שאותה אני מעדיף, לא רואים כמעט. טובה כבר לא מיצרים דברים משובחים.

את הבוקר בשני שליש הדרך התחלנו בהצטידות לקראת כמה ימים של פארקים והגענו לסקוייה רק בשעות אחר הצוהרים שלא נגיד ערב המוקדמות. לפארק יש שתי כניסות מיכיוון מערב האחת דרומית והשניה צפונית וכביש שמחבר בינהם. כביש זה מפותל כך שירידות סדום נחשבות לאוטוסטרדה לאומתו וחלקו המרכזי אסור לנסיעה לרכב מעל 22 פיט(6 מטר). אצל האמריקאים אין דבר כזה "אסור" אלא "ממומלץ" (advice) אך אם תגיע לשם עם רכב גדול יותר ירו בך ברובה צייד. דבר זה אילץ אותנו לעלות לכניסה הצפונית ולרדת דרומה למרכז הפארק. מהכניסה לפארק ועד למרכזו זה נסיעה קצר של 30 מייל שלוקחת שעתיים ומתישה אותך כמו שש. מכיוון שהפארק נמצא בגובה ככל שהתקדמנו כמות השלג נסקה והטמפרטורות צנחו. הגענו למרכז המבקרים בשעה שבע וחצי בערב והיו שם חמישה רכבים ועוד כמות זהה של קרוונים. אני והילדים יצאנו החוצה לכדי להתפלש בשלג ואילו כנרת החליטה להשאר ולהכין ארוחת ערב.
בבוקר יצאנו לסיור בפארק, יש שם את העצים הכי גדולים בעולם. ובכלל האמרקאים אוהבים הכל בגדול, צריך לראות את קופסאות הגלידה שלהם בסופר, בהום סנטר מוכרים את הקופסאות האלו כבריכות מים קטנות לילדים. אבל אם נשים את הצחוק בצד באמת יש שם עצים גדולים אבל ממש ממש גדולים. אפילו פגשתי שאחד שהתקיים עוד לפני הולדת ישו והנצרות. אחרי שלושת רבעי יום בפארק יצאנו לכיוון יוסימיטי והפעם באמת נסיעה סבירה רק של שלוש שעות. כמו כל מתכנן טוב הגענו למרכז עמק היוסימיטי בשעה שבע וחצי בערב ללא הזמנה למקום לינה. הלכנו למרכז ההזמנות והתברר לנו כי כל המקומות כבר תפוסים עוד משעות הבוקר המוקדמות. האמת די התלבטנו מה לעשות האם לצאת מהפארק לכיוון חניון RVים, נסיעה משהו כמו שעתיים אבל זה ייחיב אותנו לחזור למחרת או לנסוע למגרש החניה של כפר הנופש, לעמעם אורות ולפלל שלא נקבל קנס במשך הלילה. השעה, עייפות הילדים, הדרך הלא פשוטה וגם עייפותנו הביאנו לידי החלטה לקחת הימור ולהשאר בחניה. בבוקר נראה שהחלטנו נכון.
אטפוח לי על השכם אבל בחירת הפארקים שעשיתי היתה קרובה למושלמת, כל פארק ונופו, כל פארק ויחודיותו, כל פארק שונה מהאחר. כאן ביוסימיטי, שהינו הפארק האחרון בצד המזרחי של הטיול, אני יכול להגיד כי תוכנית הטיול, הגיוון והעניין היתה נכונה, יותר מנכונה.
כאן זה גן עדן בזעיר אנפין תרים את הראש תראה צוקים גבוהים ומושלגים, תשפיל מבטך מטה תראה יער, נחלים, מפלים, צמיחה וכדומה. את הלילה השני כבר העברנו בצורה מסודרת כך שעל הבוקר רצתי למרכז ההזמנות ושריינתי מקום לילה.
את יומינו השני אתחיל עבדיכם הנאמן וכנרת בתרגיל כושר של יוצאי סיירות, השכרנו שני זוגות אופניים שלאחת מהן מחוברת עגלה שבה יכולים לשבת בנחותה שני ילדינו והתחלנו לדווש. אני לא מבין למה צריך להיות עליות בכל מסלול נתון?! למה לא מאמצים את מעליות הסקי כך שיעלו אותנו לפסגת המסלול ונדווש להנאתנו במורדו. בכל ירידה התחושה היתה אמביוולנטית מצד אחד מהנים מהירידה אבל יודעים כי התשלום בו יבוא ולהפך. בכל אופן אחרי שעתיים דיווש עם שינוי אנרגיה פוטנצילית השווה לאפס החזרנו אותם למורת רוחם של הילדים. למרות הכתוב זה היה חוויה חובה בעמק היוסימיטי. מפה לשם ואחרי ארוחת צהרים יצאנו לכיוון סן-פנסיסקו לא לפני שעשינו הזמנה למקום לינה.
הדרך שהיתה אמורה לקחת כארבע שעות נמשכה כשבע עם עצירה לאיזה outlet לצד הדרך ונכנסנו לחניון בשעה עשר בלילה.
כאן הסתיים החלק של הטבע וחלקנו המערבי, התור הבא יכתב בלוס-אנגלס בביתם של חנה ואורי מארחנו, חנה הינה בת-דודתה שלי אימי, והוא ידבר על סן-פרנסיסקו, לוס-אנג'לס ומה שבניהם.