מילות סיכום

כיצד סכמים 60 יום, שמונה שבועות, חודשיים, 7500 קילומטרים, 1440 שעות של כור היתוך משפחתי. האמת שכמעט בלתי אפשרי לסכם, יש כל כך הרבה רבדים, אין ספור נקודות למחשבה. אבל אחרי הכל זה רק חודשיים ותמיד אפשר להגיד כי זה קצר ביחס לטיול של שנה או יותר.
הינו בכל כך הרבה מקומות, פגשנו אנשים נחמדים בצד בדרך, חווינו חוויות, צחקנו עד דמעות וישקר מי שיגיד כי לא היו גם רגעים קשים. צריך לצאת לטיול כזה עם הרבה נחת רוח, סבלנות, רצון להנות וידיעה כי הטיול גם עולה סכום כסף לא מבוטל. אי אפשר ואסור לחיות בחיסכון ומצד שני גם חייבים היות עם היד על הדופק. כל 20$ ביום מסתכמים בלמעלה מ1000$ ולכן צריך להיות בבקרה.
הכרנו מקומות חדשים בד בבד הכרנו גם דברים חדשים בכל אחד מבני המשפחה, דברים שבשגרת היומיום לא מורגשים ובטיול כזה פוגשים אותם. הילדים הפכו להיות החברים הכי טובים, הכימיה בינהם הגיע לרמות של טלפטיה כמעט. לומדים להסתדר במרחב מחייה קטן,צפוף וללא פרטיות. תמיד שחשתי שצפוף נזכרתי באבי – שחיי תקופה ארוכה 7 נפשות בוגרות בדירת 42 מטר. ובדומה למשל העז – עכשיו אני רואה כמה מקום יש לנו בחיי היום יום.
ארה"ב מדהימה, יש בה מרחבים עצומים, מדבריות ללא סוף, מים בשפע ומכאן גם אגמים ונהרות. מגוון האנשים רחב כמגוון צבעי הקשת. הם שונים מאזור לאזור, מעיר לעיר ומחוף לחוף. השוני בא לידי ביטוי במראה, בסגנון הדיבור, ביחס שלהם לזר, בנכונותם להרגיש בנוח לפנות אליך ובעוד הרבה צורות ופנים. בקאנטרי סייד הם חופשיים הרבה יותר, פחות לחוצים וההפך בהערים, וככל שהעיר "נחשבת" יותר כך הריחוק עולה. שלא ישמע כי אני מתלונן אחרי הכל אני לא גר שם באופן קבוע.
קשה לי לחשוב על אופן טיול אחר פרט לקראוון, יכולת ההגעה והנגיעה לטבע היא מדהימה. עם רכב אתה יכול להגיע מקסימום למרכז המבקרים של אתר כזה או אחר, אבל בכדי לישון ליד פלג הנחל, בין עצי היער, על החוף, בקצה הצוק אתה חייב קראוון או אוהל. אוהל עם שתי ילדים קטנים לפרק זמן כזה נשמע לי קשה אבל בטוח שיש כאלו שצוחקים. הקראוון או בשמו המקומי RV ר"ת של recreational vehicle (רכב פנאי) הינו כלי כל כך מפותח ומשוכלל שהשמים והכסף הם הגבול במה שניתן להשיג. התשתית, הנגישות והקבלה הם דבר ברור מאילו. אכן היו חששות לנהוג על כלי כזה גדול, כמו משאית קטנה, אבל אציין כי מתרגלים די מהר לגודל ולכל המשתמע מכך. בפעם הראשונה שאני נותן את דעתי על גובה הגשר, היה פעם או פעמיים שעצרתי בצד מכיוון שהשילוט הורה לכך.
אנו לקחנו קראוון R25, כאשר R מציין סוג ו25 מציין אורך. ישנם שלושה סוגים עיקריים של קראוון שיהנו motor-home כלומר הבית מחובר על המרכב של הרכב ולא נגרר. B שהינו רכב בדומה רכב הסעות המורחב במקצת אבל הוא קטן ובדרך כלל לא כולל מקלחת ושירותים, רכב זה לא מומלץ. A זה מרכב של אוטובוס, היתרון והחיסרון שלו זה הגודל, הוא מכיל חדרי שינה, מקלחת רחבה ונוחה, סלון וכו' מתאים למשפחה על חמישה/שישה נפשות בוגרות. החסרון שלו זה גודלו, קשה לנוע איתו ובלא מעט חניונים יש מגבלה לאורך הכלי. בדרך כלל רואים כלי כזה אצל זוג פנסיונרים שרכשו אוטובוס מפואר ולא פסחו על רכישת רכב קטן בכדי שיוכלו להסתובב הערים. הרכב נגרר ע"י האוטובוס. אנו שכרו את הדגם מהמשפחה הכי פופולארי R או C, הגודל נע בין 19 פייט (כמעט שש מטר) ועד 32 פייט (למעלה משמונה מטרים). הדגמים הללו מתאימים למשפחתו בין זוג ועד שמונה אנשים שלא ממש צרכים את הפרטיות ומתכננים לבלות יותר בחוץ מאשר הרכב.
המחירים לחניית לילה מאוד משתנים ממיקום למיקום ובמה שמקבלים, בשמורות הטבע או בפארקים הלאומיים אתה מקבל רק מקום חניה ללא חיבור לחשמל, מים או ביוב ובדרך כלל המחיר הינו 15-20$ ללילה, בחניונים הפרטיים מקבלים חשמל, מים וביוב (נקרא גם full-hook) והמחירים הם בין 35$ ל55$ כאשר זה האחרון בדרך כלל בקרבת עיר או אטרקציה חשובה. אנו השתדלנו לישון בחניונים של שמורות הטבע לא בגלל המחיר אלא בגלל המיקום. פעם ב24 שעות חייבם למצוא מקום בכדי לרוקן שפכים ולמלאות מים, וזה יחסית לא חסר, אם בתחנות דלק או בקמפינגים. אנו לא נסענו בעונה ופרט לפעמיים שלושה לא נתקלנו בסיטואציה של חוסר מקום לינה, אבל מי שנוסע בשיא העונה כדי, רצוי וחשוב להזמין מקום מראש יום או יומיים קודם או לחילופין להגיע מאוד מוקם לאתר הלינה כי חלק מהמקומות הם על בסיס ראשון מגיע ראשון מקבל.
דלק הינה הוצאה מאוד מכובדת, הרכבים הללו זוללים דלק בצורה מפחידה כ4ק"מ ליטר או 8מייל לגאלון יחד עם זאת מחירי הדלק זולים משמעותית מכאן והמחיר הממוצע ששילמתי על גאלון זה 2.2$. כיום יש רכבים שהינם מנוע דיזל ולדעתי יש לשקול זאת בחיוב.
למי שמתכנן לנסוע ליותר משבועיים שלושה רצוי לקנות טלפון מקומי אחר הוצאת התקשורת מגיע למאות דולרים, נכנסים כמעט לכל חנות גדולה כגון wal-mart ורוכשים טלפון עם קו בעלות של 40-50$ ומטעינים אותו בדקות ע"י כרטיס שניתן לקנות בכל קיוסק. בצורה כזאת משלמים 10 סנט לדקה לשיחה מקומית במקום 7$ דרך הטלפון האישי שלך.
אלו הם התרשמותי והטיפים שאני זוכר, יחד עם זאת אני בטוח כי כתבתי לא מעט במהלך הדרך והם מופיעים בכל הרשומות. מי שמעוניים ומתכנן לעשות משהו דומה שירגיש חופשי ליצור איתי קשר ולשאול כל העולה על רוחו, יותר מאשמח לענות (didi.benknaan@gmail.com). אז עד הטיול הבא שיהיה להתראות....

ניו-יורק, ניו-יורק...

ברגעים אלו אני יושב בסלון ביתי וכותב את החוויות של הימים האחרונים בטיולנו. למרות שחשבתי שאכתוב בטיסה לא מצאתי זמן ויכולת.
פתאום הכל נראה כל כך רחוק, ועוד כמה ימים ישארו רק תמונות וזכרונות. אך על כך אכתוב בטור הסיכום.
יצאנו מטורונטו בארבע לפנות בוקר ואחרי 11 שעות ברוטו נכנסנו לדירה שהועמדה לרשותנו במהנהטן. קיבלנו דירה במרכז של המרכז, 100 מטרים מכיכר קולומבוס בפינה הדרום מזרחית של הסנטרל-פארק. פרט למיקום גם הדירה נהדרת. תודות רבות לבעל הנכס שמצא וראה לנכון להשאיל לנו אותה לימים ספורים.
הגענו למנהטן בשעה שלוש ואחרי שהחזרתי את האוטו יצאנו כולנו לטיול רגלי ברחובות המרכזיים של מרכז מנהטן. כבר נכתב לא פעם שלא ניתן להישאר אדישים כלפיה או שמתאהבים או ששונאים. המהירות שבה היא חייה ומתנוענעת, הגובה המסחרר של הבניינים, המגוון הבלתי נתפס של האנשים, חופש הביטוי שלובש צורה בדיבור, בביגוד, בקעקועים ובכדומה, ובריחוק. אין דין מנהטן כדין ארה"ב, זאת מדינה בתוך מדינה. צריך להיות שם בכדי להבין כי תל-אביב זה פרבר שקט ואינטגרלי של המדינה.
בילינו שם ארבע ימים מלאים, יום ראשון ושני כולנו יחד, ביום השלישי אני הסתובבתי לבד וכנרת עם הילדים וביום המלא האחרון להפך, אני עם הילדים וכנרת הסתובבה בחניות ללא שמירה וילדים מציקים.
הינו באימפייר סטייט בילדינג, שלדעתי מיותר עד מאוד, הינו בפסל החרות, הסתובבנו ברחובות ההומים אדם גם בשעה שכל בן-אנוש ישן שנת ישרים.ביום ראשון קיבלנו יום סגריר הכולל 24 שעות של גשם רצוף אבל התחזית בישרה טובות והכן במשך הימים הנותרים קיבלנו שמש וטמפרטורות נוחות.
בזה אני מסכם את פרוט חוויותינו במהלך הטיול, על איך אני מסכם ומה אגיד נפגוש זאת בטור הבא.

הישורת האחרונה

עברנו לספור בימים. התחלנו בחודשים עברנו לשבועות וכעת אנו סופרים בימים. בעוד כשישה ימים נספור בשעות ואז יגמר. ביום רבעי בשעה 15:00 אנו נוחתי בארץ. עדין אין זה מילות הסיכום אבל הדברים אכן נראים כנוסטלגיה. אני מאמין כי הסיכום יכתב במטוס לארץ ואחר כך יגיע דף טכני עם טיפים, עליות כלליות, מסלולים ועצות לאלו שירצו לבצע משהו דומה ולא יהיה בכוחם לקרוא כמה דפים של הנכתב.
את הימים האחרונים העברנו בחייק משפחת זיו. טוביה, ענת והילדים איילי ורועי. ענת הינה דודתה של כנרת והם גרים בטורונטו רבתי כבר 15 שנה לערך. התוכנית המקורית לקצת פחות משבועיים אחרונים היתה לקפוץ לטורונטו ליומיים שלושה אחר כך לצאת לכיוון למנהטן בטיול רגוע של יומיים שלושה ואת היתר במרכז העולם – מנהטן. אך כמובן הכל נתון לשינוי ונכון לרגע זה אנו בדרכנו למרכז העולם אחרי חמישה ימים וחמישה לילות בבית משפחת זיו. לדעתי זה אומר הכל. התקבלנו שם בזרועות כל כך פתוחות, חמות ומפנקות שלא רצינו לעזוב ואילולא היתה לנו דירה בלב מנהטן כנראה הינו שוהים שם עוד איזה יום או יומיים. אבל על הדירה ומנהטן עוד אכתוב אחרי שאחווה.
את רוב ימינו העברנו שם בטיולים בדאון-טאון של טורונטו, בסיבוב במרכזי קניות, באירוח וביקור אצל חברים ובעיקר בהורדת הילוך. לדעתי אופי הטיול שבנינו היה מצויין. זה התחיל בשלושה וחצי שבועות בקארוון, עבר בשלושה ימים אצל משפחה בלוס-אנג'לס, המשיך בכשבוע בבית-מלון באורלנדו על כל המשתמע מכך וחזר לשלושה שבועות של קארוון בצד המזרחי של ארה"ב. ולקינוח כמה ימים של מנוחה בטורונטו והדובדבן ביקור במנהטן. מתחילים להתרגש לקראת החזרה .
מדינת ניו-יורק והחלק בדרומי של קנדה שופעים במים. אגמים ענקיים, שאגם כנרת שלנו נחשבת לשלולית שכונתית, נהרות ומפלים. למרות הכתוב עדין קיימים חוקי ביזבוז מים נוקשים. אם לא יורד גשם כחודש באזור טורונטו אסור להשקות את הגינות אבל זה מקרה נדיר ואל כך ארחיב מיד. לדעתי המדינה שלנו צריכה לשלוח כל משפחה לטיול בקראוון למשך שבוע והם חוזרים עם משטר חיסכון במים כך שבסופו נוכל ליצא מיים לטורקיה.
בימינו בטורונטו אכלנו אוכל שכל כך התגעגנו עליו, לראשונה אחרי כמעט חודשיים יצאנו כנרת ואני לבית-קפה ללא הילדים ואפילו ראינו טלויזיה. האמת שלא היה לנו חסר בכלל עגל הזהב בשם "טלויזה" והצלחנו להעביר כמעט חודשיים ללא צפייה בתוכנית כזאת או אחרת ואין אנו חשים בלתי מעודכנים למרות היותינו כך.
נשאלתי ע"י טוביה איך מצאתי את טורונטו ואת ארה"ב? האם הייתי עושה שינויי ומגיע לגור בצפון אמריקה? Never say never, אבל לעולם לא אעזוב את ישראל. אומנם הייתי יוצא לאיזה שנתיים שלושה למדינה מעניינת אבל ביתי לעולם יהיה ישראל, אני אוהב אותה יותר מדי בכדי שאעזוב אותה. גם כנרת חושבת כך אבל לדעתי היא משתוקקת יותר לצאת לאיזה התאווררות של שנתיים שלושה. טילנו כחודשיים ובתקופה הזאת היה חג שני של פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ושבועות שלא נדבר על שבעת ימי השישבת. הכל זרם ועבר בלי לחוש, איבדנו את הקשר לתאריך ולחגים. יש היגידו כי בגלל שטילנו אז הדברים ברחו לנו אבל לדעתי אין זה כך, כאשר אתה נמצא במקום שבסביבה שאינה שותפה (ובצדק) לחגיך ולשבת אך זה טבעי שכך הדברים יצאו. דודי אייזיק שחיי כמעט 10 שנים במוסקווה אמר כך – "במקום שאתה צריך ליצור את אווירת החג, אין זה מקומך". את תשובתי אפשר לקרוא בין השורות. בנוגע לטורונטו הסיפור יותר מורכב, הינו שם בקיץ ויומיים ירד גשם, הטמפרטורה לא עלה על 18 מעלות ובחלק הארי של השנה יש שלג והטמפרטורה יורדת מתחת לאפס בלשון המעטה. בפסח האחרון הטפרטורות היו מתחת למינוס 20 מעלות. משפחת זיו המקסימה תחגוג בחודש בקרוב את חתונת ביתם. בלי קשר לכתוב ולדעתי על המגורים בחו"ל השהוות שלנו שם היתה הנאה אחת צרופה, מנוחה ואוכל טוב.
כפי שכבר כתבתי בהתחלה אנו בדרכינו למהנטן דרך של 820 קילומטר, יצאנו בארבע בבוקר וניצלנו את העובדה שהילדים ישנים. עכשיו אנו כשלוש שעות ומאתיים קילומטר לפני היעד במדומה לבאר-שבע אילת.
נ.ב.
אין הרבה תמונות כי נחנו ברוב הזמן.

עיר הבירה וסביבתה

את הימים האחרונים העברנו כרוב התיירים, בביקור בעיר הבירה וושינגטון די.סי. האמת שלקח לנו קצת זמן להבין את יחסי הכוחות של העיר ביחס למדינות ובאיזה מדינה היא יושבת. לא פעם ולא פעמיים במהלך הטיול ניסיתי לחפש אותה בכל מני תוכנות ניווט ושהתבקשתי להכניס את הstate לא ממש ידעתי איזה מדינה היא יושבת ובמפות זה נראה כמו במפגש של מרילנד ווירגיניה. כל עוד זה לא היה ממש קריטי לא נתתי את דעתי וויתרתי אבל כשהינו צריכים ממש לדעת ולבדוק מקומות לינה וכו' לא נותרה בררה אלא להבין. אז כך- ישנה את המדינה וושינגטון שנמצאת בצפון-מערב ארה"ב שבה שוכנת העיר המוכרת סיאטל ואין שום קשר בינה לבין עיר הבירה. וושינגטון די.סי זה שמה של העיר הבירה. די.סי (D.C) משמעותו District of Columbia כלומר וושינגטון שנמצאת במחוז קולומביה. מחוז קולומביה זה שטח פדראלי שנלקח בזמנו ממדינות מרילנד וורגיניה, השטח אינו כפוף לשום מדינה מ50 מדינות ארה"ב ונחשב לישות עצמאית. דבר שמהווה בעיה מסויימת מכיוון שהתושבים אינה זוכים לייצוג בקונגרס ובכלל הם קיבלו זכות הצבעה רק לפני 50 שנים. אחרי ההסבר נשוב לעניינינו.
אחרי רוב הטיול אפשר לסכם כי טיול כזה עם ילדים קטנים אפשרי רק עם קראוון, הינו במקומות, ראינו דברים, ישנו בנקודות שפרט לקראוון לא ניתן להיות. ההלטרנטיבה זה לשהות באוהל אבל זה נראה לי משימה קשה מדי עם ילדים קטנים (אולי טיול הבא). לא ניתן לישון באמצע פארק, ליד הנהר, לצד השלג, תחת כיפת השמיים של המדבר בצורה אחרת. מנגד הקראוון זה סיוט עם כוונתך זה לעושת טיול ערים ולא טיול הרים (או מרחבים), הערים לא ממש מקבלות בברכה רכב כזה גדול, החניה הינה יקרה ובדרך כלל אתה מחוייב על שתי חניות. כך היה בסן-פרנסיסקו, כך גם בוושינגטון. לשימחתנו אנו תיכננו טיול שברובו המוחלט הינו מרחבים ופארקים ושם הקראוון מלך. אבל על כך הרחיב אולי בטור אחר. ישנו כ10 מייל ממרכז וושינגטון ובכלל במדינת מרילנד, שהינו שלושה לילות בחניון הקרוב ביותר לוושינגטון ונגיש עם המטרו באופן קל יחסית. אציין כי המטרו של וושינגטון הינה נקיה, מדוייקת וזולה. בילינו בעיר יומיים מלאים וביקרנו בשתיים וחצי מוזאונים. הראשון היה מוזיאון הלאומי לחלל ותעופה. רק לראות את הפנים של עמית בכניסה למוזיאון כאשר ראה את כל המטוסים והחלליות התלויות היה שווה את הכל. אומר עוד כי רוב המוזיאונים בוושינגטון הינם חינם אין כסף ושיכים למכון סמיטסוניה (או משהו כזה) שנחשב למכון מחקר מהחשובים בעולם. את המשך היום העברנו בטיול לאורך השדרה הראשית של העיר הנקראת נשיונל מול שבה יש את כל רוב המבנים והאנדרטאות של העיר. חשבתי כי ילדי ישתעממו בסיור במוזיאון בלי קשר לתוכנו אבל טעיתי בגדול, הם היו נרגשים לראות את כל המוצגים. את סוף היום העברנו במוזיאון הלאומי לאומנות אבל כאן היו רק שעה עקב הסגירה. את יומינו השני בעיר התחלנו במוזיאון הלאומי לטבע וגם שם ילדי לא היכזבו אותנו ונהנו מכל רגע, בייחוד החלק של הדינוזאורים וההסבר כי הם היו קיימים לפני האנשות, או כמו שהילה מסבירה –"...לפני שהיו אנשים בארץ ישראל ובארה"ב, הם היו חיים עד שהגיע כדור גדול מהחלל ופגע בכדור הארץ...". בילינו יומיים נחמדים בעיר הממשל והמוזיאונים. את היום השלישי שהיה מתוכנן לנסוע לבולטימור בכדי להיות באקווריום הלאומי שלו התחלנו ברגל שמאל ובילינו חצי יום בחיפוש גז. קצת הסבר, לקראוון יש שתי מערכות חשמל 12V ו120V, כאשר 12 וולט הוא מקבל תוך כדי נסיעה והם מפעילים את התאורה ולחץ מים. 120 וולט מקבלים כאשר חונים בחניון מסודר עם חיבורים לחשמל והוא מפעיל את המיזוג (קירור בלבד), מיקרו ועוד שקעים רגילים כמו שיש בקיר בבית. מערכת תומכת נוספת זה מערכת הגז שתפקידה להפעיל את הכריים, התנור והימום הקראוון וברוב הזמן את המקרר. המקרר בקראוון הינו שונה מהמוכר בבית והוא עובד על 120V כאשר קיים וביתר הזמן עובד על גז. בכל אופן אחרי שלושה לילות של שהיה בחניון ליד וושינגטון התברר לנו כי אנו ריקים בגז לחלוטין ופחדנו לצאת לדרך ללא מילוי, שאחרת המקרר יפסיק לעבוד וכל תכולתו תאבד. בימים כתיקונם לא היה בעיה אבל נפלנו על memorial day שהינו כמו יום הזיכרון שלנו אבל אצלם זה חגיגה אחת גדולה ורוב ההתחנות למילוי גז היו סגורות. הגז הינו כמו גז ביתי רגיל ותדירות המילוי שלנו מאוד נמוכה, היתה זאת הפעם הראשונה שנזקקנו לגז בחלק הזה של הטיול. בקיצור בילינו כשלוש שעות בכדי לאתר מקום פתוח שיקבל אותנו למילוי, בסוף מצאנו איזה חניון לילה שמכר לנו במחיר מופקע. את חלקו השני של היום בעברנו בקניון ענק עם חנויות לרוב וקנינו קצת דברים ומתנות בידיעה כי הלילה אנו ישנים בחניון של חנות wal-mart . וול-מארט הינה רשת חניות ענק המוכרות הכל מהכל ובזול. משפחת וולטן שבבעלותה הרשת נחשבת למשפחה העשירה בעולם. בקיצור זה די נפוץ ומקובל לישון בחניונים של החנויות הפתוחות 24 שעות. ביקורנו בבולטימור נדחה ביום אחד. בבוקר שמנו פעמנו לבולטימור ושילמנו 21$ חניה וגם זה אחרי אי-הבנה כך שבמקור הינו צרכים לשלם 42$. בכל אופן ביקרנו באקווריום של בולטימור הנחשב לגדול מסוגו והאמת מרשים, פשוט חוויה מדהימה למבוגרים ולילדים. קינחנו את הערב בטיול במזחים של הנמל, יש לנמל תל-אביב ללמוד עוד הרבה אבל הוא בדרך הנכונה לדעתי. את היומיים השנותרו לנו אנו מעברים בעיקר בנסיעה לכיוון באפולו יעד ההחזרה של הקרוון וסיום חלקו השלישי בטיול, תוך כדי עצירה במפעל היצור ומרכז המבקרים של הרשי (יצרן השוקולד הגדול בארה"ב ומהגדולים בעולם-kitkat) כך שאפשר למות מעודף סוכר בדם. אם להיות ישרים אפשר לוותר עליו אך מכייון שהיה בדרכנו זה סביר.
קצת הסתבכנו עם מיקום החזרת הקרוון ולקיחת הרכב, המרחק בניהם הינו כ60 מייל וכבר היה מאוחר בכדי לשנות את יעד הלקיחה של הרכב המושכר. נראה איך נפתור בעיה זאת. ברישום באה יכתב כאשר נהיה עמוק בתוך חלקו האחרון של הטיול וכבר רואים, חושבים ודנים ביום שאחרי.
הרהור.
לפני כמה שבועות כתב מישהו בטור זה על public storage כמשל, אנסה לחלוק על דבריו או לתת את דעתי על האור בקצה המנהרה.
recreation ופיינשמייקר – לכאורה שתי מילים שאינם אומרות יותר מדי ובטח לא מסתירות אחריהן משהו מיוחד. Recreation משמעו בילוי או שעשוע, הייתי הולך יותר על בילוי כתרגום נכון. פיינשמייקר משמעו שאיפה לשלמות, או יותר נכון שימת דגש על כל הפרטים עד הקטן שבהם. כמו שאמר האדריכל מיס וון דה הוא – "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
הדברים להלן הינם פרי מחשבתי בלבד והפעם אינם מסתמכים על דברי גדולים וחכמים ממני, אי לכך סביר להניח כי זה יותר משאלת לב מאשר מציאות בלתי ניתנת לוויכוח.
אין עוררין כי כלכלת העולם במשבר מהחמורים שפקדו אותה במאה האחרונה, לפחות בין שלושת המשברים הקשים. נוסף על כך אין ספק כי ארה"ב הינה המדינה שהובילה את העולם למצב שבו אנו נמצאים. תרבות הנהנתנות, החמדנות והשעשוע (להבדיל אלפי הבדלות מבילוי), דבר הדומה למצב האימפריה הרומית ערב נפילתה, הינו הגורם לעניין. לדעתי ארה"ב התחילו לבלום חזק, לפני הנפילה לתהום כמו שקרה לרומא, וכרגע הם בשינוי כיוון.
אם כך מה קשר הכותרת?! לא מספיק לרצות שינוי, לא מספיק שמדינה תרצה בשינוי. בכדי לחולל שינוי כזה עמוק צריך כי האזרח הפשוט ישאף לזאת ובנוסף דרוש יכולת התרוממות כלכלית של התעשיה. בא להגיד כי האדם הקטן בשילוב עם הפעילות הכלכלית הענקית של ארה"ב יכולו יחדיו לקיים את השינוי ולהתרומם. וכאן גבירותי ורבותי תופסות המילים בכותרת משמעות.
בכדי שאדם ירצה לחולל שינוי הוא צריך סיבה, רצון, עניין. לא מספיק שאדם יעבוד 8:00 עד 17:00 ויחזור הביתה לדלת-אמותיו, בצורה כזאת אין סיכוי כי ירצה שינוי. הוא חייב לדעת להנות גם מהנותר ולבלות זמן איכות בתחביביו באשר הם. לדעת כי העבודה זה אמצעי ולא מטרה. ואחרי חודשיים בטיול ומפגש בלתי-אמצעי עם האזרח הקטן אני חש כי הם יודעים שבילוי זה חלק אינטגרלי מחיי היום יום. וזה מכובדי נותן רצון להתרומם מחדש. קל לראות כי המזרח הרחוק מקדש את העבודה כמטרת על ובילוי שם זה לא מפותח כמו כאן. במקביל נחשפתי לאיכות התעשיה האמריקאית, לשאיפה לשלמות, לשימת דגש על כל פרט ופרט קטן ככול שהיה. רואים את זה בעמודי החשמל ברחוב, רואים את זה באיכות תשתית האינסטלציה בשירותים, פוגשים זאת בנתינת דגש על כבוד האזרח, נפגשים עם זה במבט במבנה המשאית והנגרר שלה ובעצם בכל דבר שהוא תעשייתי במהותו. הייתי מוסיף תמונות בכדי להעביר את שפגשתי אבל אינני בא לשכנע אף אחד אלא להגיד את שחושב ומאמין. יכולות התעשייה והיצור המקומי (אמריקאי) הינה בעשרות מונים יותר טובים מהמוצע של המזרח הרחוק, נכון זה אומר כי הדברים יקרים יותר אבל יחזיקו לאורך זמן כך שהמחיר הממוצע זול יותר. קל לראות זאת כאשר קונים DVD ב99 ₪ ומחזיק כחצי שנה עם בעיות לרוב, אולי עדיף לקנות DVD ב300 ₪ שהיה עמיד לאורך כשנתיים שלוש. אני די משתדל לחיות כך אפילו קניתי DVD בארה"ב לפני כשנה ועשיתי משלוח לארץ עלה לי לא זול אבל לדעתי שווה את המחיר. כאשר הידע מצוי בידיך, היכולות קימות אז נותר רק הדרישה והיא הכן באה, רואים כבר יותר ויותר סלוגן כגון "made in USA" ואכן המקומיים קונים. שני הדברים הללו ביחד הינם הכרח להתאוששות הכלכלה החזקה. וזאת הכן דעתי, time will tell. הדברים משקפים את אמונתי ודעתי בלבד ויש סיכוי כי הם אוסף של גיבובים.

חתיכה מהדרך לגן העדן...

לחדי העין, מתוך שלושת קוראי המאמנים, הסבר על פער הימים בשם האלבום. בעיקרון שם האלבום מציין את הימים במהלך הטיול שבהם התמונות נלקחו. האלבום הקודם היה עד יום 33 ואילו הנוכחי מתחיל מ37, לאן נעלמו הימים? הם לא נעלמו פשוט איבדתי ספירה במהלך הדרך ורק באלבום הנוכחי הבחנתי בכך. לא ממש משנה.
את הלילה הראשון אחרי אטלנטה העברנו בחניון באמצע הדרך, חניון חדש שנפחת בשנה שעברה ובבעלות זוג דרומי מקומיים וחובב RVים. יש הבדל ניקר וברור בין הקאנטרי סייד (country side)לבין הערים הגדולות, בזה הראשונה אתה פוגש את האמריקאי הממוצע, השורשי ובגורג'יה את הדרומי. ואילו הערים יש ערבוביה של אנשים והקשר מרוחק יותר. בחניון ששהינו עשו באותו לילה מסיבת אלביס פרסלי והיו שם אנשי הסביבה ואופנענים שהיו הטיול. כמות האלכול שזרמה שם היתה שווה לזרימת הנהר שזורם בצד הדרך. יצא לי לעביר שיחה עם ג'ף, סוכן ביטוח עצמי במקצועו ורוכב בנשמתו שיצא לטיול של מאות מיילים על ארלי-דיווידסון שלו, הבחור בצליח להעביר שיחה למרות שהיה לו מעט דם באלכוהול שזרם בגופו. דיברנו על הא ועל דא, מדהים איך הדשא של השכנים ירוק יותר, אישתו עובדת 30 שנה בחברה מסודרת ועד היום יש לה 21 ימים חופשה ולכן הוא רואה את ישראל כאוטופיה בנושא זכויות העובדים. בבוקר למחרת ניצלנו את השעות האחרונות של הסיבליזציה בכדי להתכונן ולתכנן את שהותנו בימים הקרובים בתוך היערות והדרכים. את היומיים הבאים העברנו בgreat smoke mountain (להלן GSM ) לא לפני שהדרך הבהירה לנו את מקור שמם. לאורך הדרך אתה רואה את ההרים הללו ומדי פעם נראה ענן רובץ על פיסגה היוצר מראה הדומה להר מעשן. לא צריך להבהיר כי העישון באיזורים אלו זה כל כך לא פוליטיקלי-קורקט. הזמנו חניון מראש באתר הרשמי של המדינה שמאגד בתוכו את כל ההזמנות לכל מקום שבבעלותה, צורת ההזמנה כל כך אינטרקטיבית שאתה יכול לראות היכן בדיוק נמצא הsite שלך בקמפיניג. אי לכך ובהתאם לזאת הזמנתי מקום על שפת הנחל, ישנו כשלושה מטרים מהנהר (יש תמונות) שקול פיכפוך המים נשמע מקרוב ורחש העלים מעצים (עוצמה) את החוויה. את הימים שם העברנו בטיולים רגליים, ארוחת גורמה על האש ובטיפוס תלול עם עגלות לפיסגת העולם (טוב אולי לא העולם אבל בטח האזור הגאוגרפי הנרחב של צפון קרולינה וטנסי). הטיפוס כלל עליה לאורך של 700 מטרים בשיפוע עדין של 45%. התחלנו את העליה על שלוש שכבות של ביגוד וסיימנו עם חולצה קצרה.
יעדנו הבא היה blue ridge parkway, כשאלוהים סלל את הדרך לגן עדן נשאר לו 470 מייל מיותרים (750 ק"מ, אילת מטולה וחצי חזרה) ובמקום לזרוק החליט להניח קילומטרים אלו בין מדינת צפון-קרולינה למדינת וירגיניה. הדרך מחברת בין פארק לאומי GSM לבין פארק לאומי Shenandoan. זוהי דרך שחוצה נהרות ואגמים, מטפסת על הרכסים, חובקת ההרים, צוללת לעמקים, מפלחת יערות ומבקעת עננים. אם ישנה דרך לגן-עדן זה מקטע משם. ואם בגן-עדן עסקינן אז הדרך היא היא גן-העדן לאופנוענים, מה שכן אם סוטים מהדרך אז מגעים ישירות לשם. נסענו בה כשני שליש הדרך שהתחלנו בדרום ועלינו צפונה, קרי התחלנו בGSM ויצאנו בישוב Roanoke והנסיעה לקחה יומיים אבל היא איננה נסיעה לשם גמיעת מרחקים אלא הנסיעה לשם ההנאה, 300 מייל של נופים קורעי עיניים והתפעמות. הגענו בתקופת האביב של פריחה ומגוון הצבעים שנראו היה יוצא דופן כך שאפילו ל'טמבור' אין יכולת ליצר קשת רחבה כל כך. קשה להסביר איך ניתן לנסוע חמש וחצי שעות נטו כל יום ולהרגיש כשעה אבל זאת עובדה, דרך אגב המהירות המקסימלית הינה 45 מייל/שעה וגם זה רוב הזמן מהר. עצרנו לאורכה בכדי להנות, לאכול, להשתולל ואחרי הכל גם לחלץ-עצמות.
ירדנו אחרי שני שליש הדרך ליד ישוב בשם Roanoke, נכנסנו אליו בסביבות הצוהרים המוקדמות וניצלנו את השירותים העירוניים כגון כביסה, אינטרנט וכו'. יצאנו לסיור קצר בעיר שהתבררה כעיר הנסגרת בחמש בערב. אומנם הגענו לאזור המעניין שלה אבל הכל היה בשלבי סגירה ולמרות זאת מצאנו את עצמנו מעבירים שם כשעתיים. יצאנו משם לעבר היעד המרחבי האחרון שלנו פארק לאומי Shenandoan. נכנסנו לפארק בשעות הערב המקודמות בשבע לערך. בעוד אנו נוסעים בכביש הפנימי של הפארק וכנרת אומרת כי לדעתה כל נושא הדובים זה פיקציה אחת גדולה של רשות הפארקים והיערות של ארה"ב, מופיע מולנו על הכביש דוב!(יש תמונות – ראו תמונות P5210478, P5210479, P5210481, P5210482 באלבום המצורף). למזלנו מהירות הנסיעה הפארק הינה מוגבלת ל35 כל שלא הופתענו ולא הינו צרכים לבלום, האטנו את הרכב ובמקביל הדוב ירד מהכביש לכיוון היער, עצרנו את הרכב במקביל אליו וצילמנו את התמונות, במציאות הוא נראה הרבה יותר ברור. ראינו דוב בטבע!. ביצאתנו מהפארק שאלנו את הראנג'ר מתי ראו דוב לאחרונה והתברר כי אנו בני מזל וזה לא משהו שכיח. את יומינו בפארק העברנו בטיולים השבילים ובחיפושים אחר דובים, אך לשווא.
ברגעים אלו אנו נכנסים לכיוון וושינגטון די.סי לעבר יעדנו החדש והעירוני. נכון לתוכניות הנוכחיות סימנו את ביקורנו בפארקים הלאומים ובמרחבים הפתוחים ובכלל מתחילים להרגיש את הסוף. מדברים על היום שאחרי ועוד כאלו דברים בסגנון.
הרישום הבא יהיה כבר אחרי וושינגטון ולקראת החזרת הקראוון בבפולו ניו-יורק.
נ.ב.
אחד מקוראי שלח לי מייל המסביר למה קוראים לגשר הזהב כך למרות שהוא אדום, אז כך – הגשר נבנה מעל מייצריי הזהב, שנקראו כך בתקופת הבהלה לזהב של קליפורניה.

בחזרה לנופים

אחרי 10 ימים או משהו כזה של עירוניות יצאנו לכיוון המרחבים והנופים והאמת שחשנו צורך לכך. די קצה נפשנו מההמולה של העיר, יש סיבות אקסוגניות לכך ויש סיבות פנימיות לזה. ראשית צריך לגוון, שנית ילדים קטנים לא ממש מתברים לעיר, פרט כמובן אם העיר היא דיסני-לנד או כדומה. אי-אפשר לבוא בטענות לילדים על כך הם צרכים לרוץ, הם צרכים גירויים ולך תסביר לילד כי גם מבנה יפה או מוזיאון זה משהו מעניין. בכל אופן יצאנו לסיבוב נוסף בקראוון. המעבר היה די "דרמתי" מדירת 110 מ"ר הכוללת הכל לדירת 20 מ"ר הכוללת רק את המינימלי, אבל הנוף מפצה על הכל. אחרי יום ארוך של קבלת הקראוון, החזרת הרכב ומעבר בAAA (ממסי המקומית) יצאנו לדרכינו לכיוון st. Augustine שהינה העיירה הכי עתיקה בארה"ב. העיירה הוקמה ע"י הספרדים באמצע המאה 16 ועברה כמה ידיים עד עצמאות ארה"ב. יום ראשון ללקיחת הקראוון הינו תמיד יום "שרוף" ולכן עדיף לנצל את שאריתו לצימצום מרחקים, אנו ניצלנו יום זה בכדי להגיע לanastasia state park, שהינו חלק מst. Augustine beach. מה אני אגיד ואספר, הפארק נמצא על אי שמחובר בשני גשרים, שהצד המזרחי שלו פונה לאוקינוס האנטלנטי והצד השני לכיוון היבשת. החול לבן ונקי כמו טיפקס, אפשר להניח עליו דף הדפסה לבן ולא לראותו ממטר. קילומטרים של חוף לבן ובתולי. שהיינו בפארק יומיים בכדי להיכנס למוד של השלווה. הקראוון חונה במרחק נגיע מהחוף, בתוך יער עבותות ובשקט המוחלט שלו. הילדים התמוגגו מהריצה על החוף ובנית ארמונות חול. ילדתי הנסיכה מתארת איזה ארמון היא רוצה ומי יהיה בעלה. אחרי יום וחצי וביקור בעיירה הציורית יצאנו לכיוון מערב לעבר אזור הסוואני (Suwannee) דרך point varda שהנה המשך גאוגרפי לרצועת אי ששהינו באה אבל הפעם היא מאוכלסת בתים. קשה לקרוא לזה בתים אלא יותא אחוזות היושבות על החוף במרחק של 5 מטר מקסימום, כל בית עם החוף הפרטי שלו, הדקלים, ה18 חדרים, 12 מקלחות, גנןX2, ועוד אי-אלו עוזרים. אזור הסוואני הינו חבל-ארץ של יערות עד הנמצא כ150 קילומטרים מערבה מהחוף. הצד מזרחי של ארה"ב (לפחות את זה שחווינו עד עכשיו) שונה מהותית מצידה המערבי, הרבה יותר ירוק, רטוב, ושטוח יחסית. בילינו האזור הסוואני כיומים ביערותיו, נחליו, ועיירותיו שנראות כמו בסרטים. עיירה של כביש אחד שלאורכה פזורים חוות גידול של בקר, דבר זה הביא אותי לדודה של רצון לאוכל סטייק משובח. בין הערב הראשון לשני עצרנו בעיר סמוכה וקנינו דג לכנרת, חזה עוף לילדים ו... sirloin לי. לאלו שלא מכירים את המינוח מדובר בבשר-ורד או בשר מותניים הנחשב לחלק הכי איכותי בבקר. תוכנית לחוד ומציאות לחוד, איך שבאתי להדליק את האש התחיל לרדת טיפטוף שהגבר ככל שהזמן נקף. אין הדבר יעצור קרניבור שכמותי והחלטתי כי אמא-טבע לא תשבש לי את התוכניות והכנו את האוכל על במחבת. חצי נחמה, אבל נשאר עוד בשר משובח שממתין בשקט ליומו המתקרב.
בלילה השני התעוררנו בארבע בבוקר והתחלנו לנסוע לכיוון אטלנטה, רצינו לנצל את שעות השינה של הילדים הכדי לגמוע קילמטרים מהדרך הארוכה ואכן נכנסנו לאטלנטה בשעה 12 בצוהרים ישר ל-imagine it, שזה חלל ענק התפקידו לגרום וילדים ונסות, לגעת והעיקר לדמיין. הינ שם כשלוש שעות "וגורשנו" משם עם סגירת הדלתות בשעה ארבע. החלטנו להמשיך ולנצל את היום עד תומו וביקרנו במרכז המבקרים של קוקה-קולה. המשקה המפורסם נולד בעיר ולכן מין הראוי ששם יהיה המרכז בה' הידיעה. העיר הינה עיר של ניגודים, שחורים ולבנים, שמנים ורזים, 45% שומן או 0% שומן במשקה. בסופר יש, כמו שכבר סיפרתי, גלידה וחמאה בקופסאות ענק ומנגד כל המעדנים הם 0% שומן. מה קרה? לא שמעו על הממוצע?, על דרך המלך? בכל אופן כך נראים הדברים. לדעתי ההדיוטית מתחוללות תמורות מורכבות וגדלות בסגנון החיים של האמריקאי הממוצע. רומא התמוטטה עקב הנהנתנות, ארה"ב בולמת חזק לפני התהום ומתחילה בשינוי מהותי, אך על כך ארחיב בהמשך בהגיג שאכתוב שכותרתו recreation ו- fineschmecker(פיינשמייקר).
נחזור לקוקה-קולה, איזה גאווה למשקה והאמת בצדק. שאתה שומע את העובדות על המשקה, שאתה רואה שהוא מנצח בכל קטגוריה והפערים אדירים יש להם סיבה להתגאות. בכדי לעשות את האורך קצר נקפוץ לסוף לאולם הטעימות – 120 ברזים של כל המשקאות שקוקה-קולה מיצרת בכל העולם המחולקים לפי אזורים גאוגרפיים. יש שם טעמים כל כך מוזרים, באיחוד הברזים מהמזרח ומדרום אמריקה. היה משקה בטעם של מי-פה. בסוף היום מצאנו עצמנו במרכז אטלנטה וללא קמפינק לישון. אחרי לבטים רבים החלטנו להחנות את הרכב באיזה מרכז מסחרי הפועל 24 שעות להגף וילונות ולישון, בבוקר ידענו כי החלנו נכון. טיול עם קראוון אינו מומלץ לטיול ערים אלא הרים ומרחבים. את יומינו השני בעיר הגדולה העברנו לפארק שעשועים לילדים כהחלטה שגויה אבל הילדים נהנו. ברגעים של כתיבת שורות אלו אנו בדרכינו למחוזנו הבא – great smoke mountain .

ארץ השעשועים, השמש והלחות

כאשר אני כותב שורות אלו הגענו למחצית הטיול, אפשר להתחיל לספור לאחור, אפשר אולי להתחיל לסכם, אבל אפשר גם לראות את חצי הכוס המלאה ולדעת כי ישנם עוד 30 ימים מלאים בהרפתקאות, טיולים, הנאות וסיפורים.
אורלנדו שם גנארי לאזור שכולו עולם של שעשועים, פארקים, רכבות הרים, מתקנים משעשעים ועיקר מערכות כלכליות משומנות היטב. לא אכנס לזה עכשיו אבל צריך להגיע לכאן רק בכדי לראות כיצד צריך לתפעל עסק ענק העובד 14 שעות ביום 7 ימים ואורך כל השנה.
הגענו לאורלנדו אחרי טיסה קצרה של 5 וחצי שעות ושינוי אקלים קיצוני. אני לא ממש מצליח להבין את וול-דיסני שהחליט להקים את דיסני-אורלד דווקא באזור עם כזאת לחות. אנו עדין לא נמצאים בעיצומה של עונת הקיץ וכבר הטמפרטורת הינם בסביבות 35 מעלות עם % 75 לחות. אולי בדיעבד יש לזה חשיבה כלכלית שדורשת מהמבקר לקנות יותר שתיה. נחזור לעניינינו, הגענו למלון בשעות הערב המאוחרות ונכנסנו לחדר... איזה שוק קיבלנו (אם אשר להגיד על משהו שקיבלת אחרי ששילמת עליו) חדר או ליתר דיוק דירה: שני חדרי שינה שכל אחד פעמיים הקרוואן, לכל חדר מוצמד חדר אמבטיה הכולל ג'קוזי, מקלחת ושרותים. בדירה מטבח, שהלוואי והיה לי כזה בבית, עם כל מה שאפשר לחשוב, סלון ופינת אוכל- סך הכל 120 מ"ר לא כולל מרפסת הצופה לאגמון (אגם קטן). חבל שהינו צרכים לצאת משם כל יום בכדי ללכת לאיזה פארק...חייב לציין כי מחירי הלינה כאן נמוכים משמעותית מרוב האזורים המתוירים, וזולים באופן כללי.
את יומינו הראשון העברנו בטיול באזור הכולל ביקור ב-outlet הידוע של האזור, ואחרי ביקור או שניים באזורי קניות אני יכול להגיד בפה מלא כי בארץ יש הכל והמחירים לא כל כך יקרים כמו שנוטים לחשוב. קשה למצוא מציאות. אבל הכל גדול, נקי, מרשים, חניה לרוב ובחינם. גם אם לא קונים צריך לספוג את העניין.
ניצלנו את היום הזה בכדי לצמצם את הפרשי השעות, כי בכדי להנות ולנצל עד תום את הכניסה לפארקים יש צורך להיות שם עם הפתיחה קרי תשע בבוקר. נותרו לנו ארבעה ימים מלאים לשעשועים ולכן החלטנו כי שלושה מתוכם נבלה בפארקים ועוד יום התאוששות. לפני שארחיב אכתוב ואומר כי יותר משלושה ימים רצופים של פארקים ברצף עם ילדים קטנים זה כמעט בלתי-אפשרי, העייפות המצטברת אחרי יומיים שלושה מחייבת אותך לעצור ולמלא את המצברים מחדש.
את ביקורנו פתחנו בממלכת הילדים הלא היא דיסנילנד, במקום שאתאר וארחיב, רק אומר כי נכנסנו בתשע וחצי בבוקר ויצאנו משם באותה השעה רק 12 שעות מאוחר יותר, לא לפני שראינו את התהלוכה המפורסמת שלהם. איזה פארק, במיוחד מתאים לילדים קטנים. עולם שלם של חוויות, מתקנים, גירויים ואטרקציות. לשימחתנו (ולתיכנונו) לא הגענו בעונת השיא ובנוסף הינו שם באמצע השבוע כך שעומסים מיוחדים לא פגשנו. אומנם יצא לנו לעמוד פעם אחת אפילו כ45 דקות אבל כשאתה רואה את צורת וכמות הפיתולים של התור אתה מבין כי יכול להיות מצב של המתנה למעלה משעה וחצי. וזכותם יאמר שלפני כל כניסה למתקן מצויין לך מהו זמן ההמתנה הצפוי, לשיקולך. קחו את כל הסרטים הפופולרים של וול-דיסני ותתנו להם חיים ונפח של המציאות, תוסיפו תיבול של הנאה ושעשוע והרי קיבלתם נוסחה מנצחת. כפי שכתבתי פארק זה מתאים במיוחד לילדים קטנים שכן רוב מוחלט של המתקנים מתאים לדרישות גובה סבירות, אפילו עמית שגובהו 36" (92 סנטימטרים)נהנה עדלאידע. אחרי 12 שעות על הרגלים וללא שינה (של הילדים) אני יכול להגיד כי עברונו למעלה מ85% מהמתקנים בפארק ומיצינו אותו עד תום.
כולם כותבים כי עדיף לקנות כרטיס מראש לכמה שיותר ימים כ כך מקבלים הנחה פר-יום, אומנם הדבר נכון אבל לפעמים אין אתה רוצה להתחייב ולא ממש יודע כמה ימים באמת צריך. אז קחו עצה – אפשר לקנות כרטיס נניח ליומיים ואם וחליטים אחרי יומים כי רוצים להיכנס לעוד פארק של דיסני אז פשוט מגיעים עם הכרטיסים לקופה ועושים הארכה ומשלמים כאילו רכשתה מראש לכל התקופה. דיסני לא ממש מפרסמים את זה (ברור...)אבל אחרי ששילמת בדלפק הם יגידו לך כי אם תרצה להאריך זה אפשרי.
את היום השני העברנו בדיסני-הוליווד סטודיו והפעם העברנו בו "רק" שמונה שעות, אומנם הפארק הזה פחות מתאים לילדים קטנים באיחוד לאלה שאינם דוברי אנגלית מכיוון יש בו מופעים לרוב, יחד עם זאת ההנאה היא מרובה. ביום זה חזרנו קצת יותר מוקדם לדירה ונכנסנו לישון מכדי שנצבור כוחות למחר. צריך לזכור שבמהלך היום הטמפרטורה והלחות גובים את מחיר העייפות. את יומינו האחרון בשרשרת הבילויים העברו בsea world, קחו את הדולפינריום (ז"ל) ותכפילו בעשרים. איזה מופעים, איזה הצגה, איזה גודל פשוט חגיגה לעניים. יאמר לזכותם של האמריקאים שהם יודעם לעשות מופעים, הכל ענק ומתקתק כמו שעון שווצרי. אם כתוב כי המופע מתחיל בשלוש וחצי אז ניתן לכוון את השעון לפי זה. לא משאירים מקום לטעויות, לא משאירים מקום ליד הגורל. יצאנו משם בסביבות שש והיה ברור לנו כי מחר אנו נחים. אם מתכננים ללכת ליותר מקומות בילוי צריך לקחת בחשבון יום מנוחה כל יומיים שלושה של פארקים, באיחוד בחום של הקיץ או האביב.
את יומנו האחרון באורלנדו העברנו בבריכה ובמנוחה לגוף.

מחר אנו מתחילים את חציו השני של הטיול וחלקו השלישי – הקרוון בחוף המזרחי. מה יהיה? איך יהיה על כך ועל עוד דברים ברישום הבא.

סן-פרנסיסקו לוס-אנג'לס ומה שבניהם...

את הימים האחרונים בצידה המערבי של ארה"ב בילינו כעכברי עיר יותר מאשר עכברי היער, התחלנו ביומיים בסן-פרנסיסקו שלדעתי ולדעת כנרת הינה העיר הכי יפה שביקרנו עד כו בארה"ב. אולי יפה זה לא המילה הנכונה אלא יותר העיר עם האווירה הכי שייקית, האנשים הכי יפים ועם attitude המעניין ביותר. ביום הראשון בילינו בפייר 39 המפורסם על שלל רייחותיו המסקרנים והמשכנו בסיבוב בunion square האופנתי עם החנויות המענינות, האופנתיות והשייקיות. אם להיות מדויקים לא ממש ישנו בעיר וזאת מכיוון שלא בנמצא חניון לRVים קרוב לעניינים. אי לכך ובהתאם לזאת ישנו בעיר לויין שמחוברת למרכז סן-פרנסיסקו במעבורת. בלי קשר להיותה כלי תחבורה הנוף שנשקף ממנה במהלך הנסיעה מרשים ביותר מצד אחד גשר הזהב ומצד שני כלא אלקטרז המפורסם וכל זה שברקע קו הרקיע השנון של העיר. סן-פרנסיסקו בנויה על תשע גבעות כך שלתפור אותה ברגל (ועם עגלות) זה משימה לא פשוטה ואת המרחקים הגדולים עברנו בתחבורה הציבורית המפותחת שלה. אולי בתל-אביב בשנת 2038 לכשיסתיים בניית הקו הראשון של הרכבת הקלה נוכל לחוש את היתרון של זה. כמובן שלא ויתרנו על נסיעה ברכבת הכבלים המפורסמת שלה, שלדעתי לא מצדיקה את עלותה אבל להיות שם לא לנסוע לפחות פעם אחת זה כמו להיות ברומא ולא לבקר בקוליסאום.
את מחצית יומינו השני העברנו בביקור בגשר הזהב ובפארקgolden gate שלמרבה האירוניה אין בינו לבין הגשר המפורסם דבר וחצי דבר פרט להיותם באותה עיר ובכלל אני לא הבנתי למה גשר בצבע אדום נקרא גשר הזהב, אולי משאלת לב. פארק מדהים שאומרים (איך לא!!!) שהינו הכי גדול מעשה יד אדם. למרות שאמרו בתחזית כי ירדו ממטרים החלטנו בבוקר על בסיס השמים הנקיים כי גשם לא יהיה מנת חלקנו ויצאנו לטיול ללא מטריות וכרגיל חוקי מרפי עבדו. בעודנו במרכז הפארק החלו ממטרים שאילצו אותנו לשוב על עקבותינו לכיוון הרכב, הגענו מרוצים אך רטובים לקראוון. התארגנו ויצאנו לכיוון לוס-אנג'לס על כביש מספר אחד המפורסם. אומרים כי זאת אחת הדרכים היפות בעולם ולמרות שעברנו עליה לכול אורכה אינני יכול להעיד על כך. ישאל השואל למה ויענה הכותב – ערפל וגשם. אני לא יודע מי נסע על כביש זה אבל ברובו הוא עובר על צלע הצוקים כך שמצד אחד צוק ומהצד השני תהום לים שהמרחק בין השול הימני לקצה הצוק מגיע במקומות מסויימים למטרים בודדים ולפעמים גם פחות. עכשיו תוסיפו לזה קראוון, ערפל, גשם ותקבלו נסיעה מתישה וקשה. פה ושם לארוך הדרך היו הפסקות של גשם והערפל נסוג כך שהצלחנו לראות עד כמה יפה הדרך. ישנם שם אחוזות כמו בסרטים – דרך צדדית פרטית שמובילה לאחוזה היושבת על קו המים או הצוק וממנה נשקף הנוף האינסופי של האוקינוס והגלים המתנפצים על הסלעים החשופים. אחרי כמה שעות נהיגה החלטנו כי חייבים לעצור בצד הדרך בכדי לישון ובתקווה כי מחר יהיה נוח יותר לנהיגה. זכינו רק בחצי משאלתנו בכך שהגשם פסק אבל הערפל היה בדומה למכונת עשן בדיסקוטק – לא רואים ממטר. את חלקנו על כביש אחד סיימנו בביקור באחוזתו של הרסטל(אם זכרוני אינו מטעה אותי בשמו) בצמוד לסן-סימון. איזה איש עשיר כקורח שנולד עם כפית זהב בפה והפך אותה לסכו"ם שלם של יהלומים. הוריו רכשו בסיטונאות אדמות בקו החוף של קליפורניה עוד במאה ה-19 והוא הקים שם אחוזה או טירה שכל כוללת יצירות וחלקי בניה שלמים של טירות ומבנים מאירופה בני האות שנים. שפך שם מליונים ואחרי מותו תרם אותה למדינת קליפורניה לטובת הציבור. לא הבנתי איך הפך טובת הציבור לדמי כניסה בסך 20 דולר לאדם. אחרי שני שליש הדרך החלטנו לפרוש ממנה ולנסוע אל לוס-אנג'לס בכבישים המהירים.
הגענו למארחנו, חנה ואורי בן-חיים, בשעה תשעה בערב ומיד התקבלנו בארוחת ערב מפנקת. קצרה היריעה בכדי לכתוב עד כמה הם אירחו אותנו יפה, עד כדי כך שלא ביקרנו בממלכת הסרטים הוליווד. חנה ואורי גרים בעיר השייכת למחוז התפוז (orange county) שהינה השכנה הדרומית והעשירה של מחוז לוס-אנג'לס. קחו את גוש דן ותכפילו אותו בעשר אולי בעשרים בכדי להבין מה זה לוס-אנג'לס רבתי, אתה יכול לנסוע במשך שעתיים על כבישים מהירים (ולא חסר שם כאלו) במהירות של 100 קמ"ש מעדין להיות באזור. ההכפלה זה לא רק בגודל זה גם בכבישים, בפקקים, בעושר, בגיוון ובכל פרמטר אחר שיעלה לכם לראש.קשה להגיד כי התרשמנו מלוס-אנג'לס שהינה ברובה כבישים המובילים אותך לשכונות או אזורים מעניינים. אנחנו העדפנו לוותר על ביקור בהוליווד בכדי לראות כוכבים על המדרכה ועדפנו וללכת לטייל בעיר הגלישה Huntington beach שנחשבת למרכז הגלישה המרכזי של החוף המערבי. בילינו שלושה לילות ויומיים באזור בהורדת הילוך מטורפת, אחרי 20 יום של פעילות ולפני עוד 35 יום עמוסים החלטנו כך.

מחשבה – public storage כמשל.
לאורך 2500 מייל שעברנו בשלושת השבועות האחרונים ראינו לא מעט, שלא נגיד הרבה, public storage (שלהלן יקרא מ"צ - מחסן ציבורי). מ"צ הינם מבנים שמחולקים לחדרי אחסנה בגדלים שונים כך שכל אדם הצריך מקום איחסון לציוד יכול לשכור מחסן לתקופה כזאת או אחרת, רואים את זה לא מעט הסרטים וסדרות אמריקאיות. הכתוב להלן מבט את מחשבותיי בלבד ויסלח לי John Doe (פלוני אלמוני) על שאכתוב עליו. לדעתי מ"צ משקף את תרבות הצריכה הבלתי ניתנת לריסון של האמרקאי מהמעמד הבינוני גבוה השוכן בפרברים. יצא לנו להסתובב קצת בשכונה כזאת וראינו די הרבה את הגראג' של הבתים האלו, אחרי הכל זה היה יום ראשון (השבתון) וחלקם היו בגינות וטיפלו הרכבים. ראינו משפחה שיש לה בגראג' 5 טרקטרונים! מה יש לעשות עם חמישה כלים כאלו, אנשים מחזיקים שם סירות, רכבים, קראוונים ומה לא. באיזשהי נקודת זמן הגראג' והחצר (שאינם קטנים מלכתחילה) לא מספיק לכל מה שניקנה ולכן אתה משכיר מ"צ בכדי לאחסן את הסירה שאתה משתמש בה פעם בשנה לכל היותר. הדוגמא הנזכרת לעיל אינה יוצאת דופן ואולי דווקא מארחיי הם דוגמא יוצאת דופן למשפחה שלא קונה בכדי שיהיה ולשימוש חד פעמי.
לדעתי, שמסתמכת על דעת גדולים וחכמים ממני, זאת אחת הרעות והחולות של הכלכלה האמרקאית שהינה אחת הסיבות למשבר המתחולל בכלכלה הזאת. יחד עם זאת ולמרות הכתוב להעיל לדעתי הכלכלה האמרקאית הינה חזקה דיו ועדין החזקה בעולם בכדי שתוציא את העולם ממשברו ותמשיך להוביל את העולם, ועל על כך אכתוב בטור אחר.
ברגעים אלו אנו במטוס בדרכינו לצדה המזרחי של היבשת, נפתח את שהותנו שם בשישה ימים בממלכת הילדים והמבוגרים – אורלנדו ומשם נצא לדרך לאורכו של החוף המזרחי עד הקצה הכמעט הכי צפוני הקרוי באפולו והידוע יותר כאזור מפלי הניאגרה.
הטור הבא יכתב בעוד כמה ימים אחרי ספיגת האוירה באורלנדו ובחציו של הטיול.

נ.ב.
ישנם פחות תמונות כי הדרך היתה ערפילית ובלוס-אנג'לס אין מה לצלם

Endless roads

את חצי יומינו האחרון בלס-וגאס התחלנו בביקור בoutleat של העיר, ולמען האמת לא קנינו כלום. ראשית לא תיכננו נכון את ביקורנו שם והגענו כאשר הילדים היו בשיא עירנותם. לך תסתובב בחניות עם ילדים או שם רוצים לקנות משהו (ליתר דיוק את הכל) או שהם משועממים. יצאנו משם אחרי כשעה וחצי, אכלנו צהרים והפלגנו לכיוון סקויה פארק, דרך של 450 מייל. בכדי להסדיר את העניינים זה 750 ק"מ וברכב שאתה לא נוסע יותר מ65 מ"ש (להלן מייל לשעה) ומהירות ממוצעת נמוכה מזאת הרי קיבלת תענוג מפוקפק של 10 שעות נסיעה נטו ועוד כמה שעות של עצירות. בכל אופן עשינו שתי שליש מהדרך עד עצירת הלילה.

שרעף - כמה מילים על תרבות הרכבים בארה"ב. אחרי תשע שנות נהיגה בפורד פוקוס וכבישים שמכונית עם מנוע 2000 נחשבת למשפחתית מפוארת, מגיעם לממלכת הרכבים, הנפחים והגדלים. לא פלא שצריכת הדלק הגדולה בעולם שייכת לאמרקיים, רוב הרכבים כאן הם SUV ( i.e. מה שנהוג להקרא במחוזתנו גיפ או טנדר) רק שכאן הגיפים גדולים יותר והטנדרים צאצא ישיר של טרקטור. הנפחים של הרכבים הם 3500 סמ"ק ומעלה, די שכיח לראות רכבים בנפח של 6000 סמ"ק. יש כאן יותר תחנות דלק מחנויות. פרט לגודל רואים כאן הרבה יותר רכבים אמרקיים (די ברור, לא?) פונטייק, פורד (ולא פוקוס), שברולט, דוג'ג ודווקא את קרייזלר, שאותה אני מעדיף, לא רואים כמעט. טובה כבר לא מיצרים דברים משובחים.

את הבוקר בשני שליש הדרך התחלנו בהצטידות לקראת כמה ימים של פארקים והגענו לסקוייה רק בשעות אחר הצוהרים שלא נגיד ערב המוקדמות. לפארק יש שתי כניסות מיכיוון מערב האחת דרומית והשניה צפונית וכביש שמחבר בינהם. כביש זה מפותל כך שירידות סדום נחשבות לאוטוסטרדה לאומתו וחלקו המרכזי אסור לנסיעה לרכב מעל 22 פיט(6 מטר). אצל האמריקאים אין דבר כזה "אסור" אלא "ממומלץ" (advice) אך אם תגיע לשם עם רכב גדול יותר ירו בך ברובה צייד. דבר זה אילץ אותנו לעלות לכניסה הצפונית ולרדת דרומה למרכז הפארק. מהכניסה לפארק ועד למרכזו זה נסיעה קצר של 30 מייל שלוקחת שעתיים ומתישה אותך כמו שש. מכיוון שהפארק נמצא בגובה ככל שהתקדמנו כמות השלג נסקה והטמפרטורות צנחו. הגענו למרכז המבקרים בשעה שבע וחצי בערב והיו שם חמישה רכבים ועוד כמות זהה של קרוונים. אני והילדים יצאנו החוצה לכדי להתפלש בשלג ואילו כנרת החליטה להשאר ולהכין ארוחת ערב.
בבוקר יצאנו לסיור בפארק, יש שם את העצים הכי גדולים בעולם. ובכלל האמרקאים אוהבים הכל בגדול, צריך לראות את קופסאות הגלידה שלהם בסופר, בהום סנטר מוכרים את הקופסאות האלו כבריכות מים קטנות לילדים. אבל אם נשים את הצחוק בצד באמת יש שם עצים גדולים אבל ממש ממש גדולים. אפילו פגשתי שאחד שהתקיים עוד לפני הולדת ישו והנצרות. אחרי שלושת רבעי יום בפארק יצאנו לכיוון יוסימיטי והפעם באמת נסיעה סבירה רק של שלוש שעות. כמו כל מתכנן טוב הגענו למרכז עמק היוסימיטי בשעה שבע וחצי בערב ללא הזמנה למקום לינה. הלכנו למרכז ההזמנות והתברר לנו כי כל המקומות כבר תפוסים עוד משעות הבוקר המוקדמות. האמת די התלבטנו מה לעשות האם לצאת מהפארק לכיוון חניון RVים, נסיעה משהו כמו שעתיים אבל זה ייחיב אותנו לחזור למחרת או לנסוע למגרש החניה של כפר הנופש, לעמעם אורות ולפלל שלא נקבל קנס במשך הלילה. השעה, עייפות הילדים, הדרך הלא פשוטה וגם עייפותנו הביאנו לידי החלטה לקחת הימור ולהשאר בחניה. בבוקר נראה שהחלטנו נכון.
אטפוח לי על השכם אבל בחירת הפארקים שעשיתי היתה קרובה למושלמת, כל פארק ונופו, כל פארק ויחודיותו, כל פארק שונה מהאחר. כאן ביוסימיטי, שהינו הפארק האחרון בצד המזרחי של הטיול, אני יכול להגיד כי תוכנית הטיול, הגיוון והעניין היתה נכונה, יותר מנכונה.
כאן זה גן עדן בזעיר אנפין תרים את הראש תראה צוקים גבוהים ומושלגים, תשפיל מבטך מטה תראה יער, נחלים, מפלים, צמיחה וכדומה. את הלילה השני כבר העברנו בצורה מסודרת כך שעל הבוקר רצתי למרכז ההזמנות ושריינתי מקום לילה.
את יומינו השני אתחיל עבדיכם הנאמן וכנרת בתרגיל כושר של יוצאי סיירות, השכרנו שני זוגות אופניים שלאחת מהן מחוברת עגלה שבה יכולים לשבת בנחותה שני ילדינו והתחלנו לדווש. אני לא מבין למה צריך להיות עליות בכל מסלול נתון?! למה לא מאמצים את מעליות הסקי כך שיעלו אותנו לפסגת המסלול ונדווש להנאתנו במורדו. בכל ירידה התחושה היתה אמביוולנטית מצד אחד מהנים מהירידה אבל יודעים כי התשלום בו יבוא ולהפך. בכל אופן אחרי שעתיים דיווש עם שינוי אנרגיה פוטנצילית השווה לאפס החזרנו אותם למורת רוחם של הילדים. למרות הכתוב זה היה חוויה חובה בעמק היוסימיטי. מפה לשם ואחרי ארוחת צהרים יצאנו לכיוון סן-פנסיסקו לא לפני שעשינו הזמנה למקום לינה.
הדרך שהיתה אמורה לקחת כארבע שעות נמשכה כשבע עם עצירה לאיזה outlet לצד הדרך ונכנסנו לחניון בשעה עשר בלילה.
כאן הסתיים החלק של הטבע וחלקנו המערבי, התור הבא יכתב בלוס-אנגלס בביתם של חנה ואורי מארחנו, חנה הינה בת-דודתה שלי אימי, והוא ידבר על סן-פרנסיסקו, לוס-אנג'לס ומה שבניהם.

חזרה לעיר האורות

אחרי מספר ימים במרחבים הפתוחים ובנופים האין-סופיים הבנו כי יש צורך לשנות אווירה ואת התוכנית המקורית. במקור הינו אמורים להמשיך לעוד שתי פארקים (כשלושה ימים) אבל החלטנו לשנות ולהוריד את פארק ברייס מהמסלול ולהמשיך ישירות לפארק ציון. למזלנו הדרך עוברת ליד אגם פאול, האגם המלאכותי הגדול ביותר שבנה האדם (כך אומרים), ואם להיות מדיוקים האמרקיים בנו סכר על נהר קולורדו (אחד מני רבים בפרויקט ניצול הנהר לטובת חשמל) ויצרו אגם ענק לאורך מאות קילומטרים המגוון בנופו. נכנסנו לאזור recreation (שעשוע, בילוי) של הסכר שבו יש סירות, אגם, חופים וכו'. ישנו על שפת האגם ולמחרת השכרנו סירת מירוץ( איזה חוויה מטורפת). אם הילדים וכנרת לא היו מפריעים לי הייתי שט בשיא המהירות כל הזמן. שעתיים וחצי של הנאה צרופה. משם, ואחרי שהשארו את חיוכינו פרוס לאורך האגם, נסענו לפארק ציון. פארק זה שונה מהותית מכל אחד מהפארקים הקודמים שהינו: ראשית הוא מלא במים, ומכאן שגם יותר ירוק. לדעתי פארק זה יותר רלוונטי למשפחות מאשר גראנד-קניון, אם בקניון אתה נמצא על הצוק ורואה את הנוף מלמעלה, כאן אתה נמצא בקרקעית ויכול לטייל לאורכו של הנהר. גם בקניון יש יכולת כזו אך כדי לממשה אתה צריך להיות ללא ילדים. לפני שאעבור לחלק האורבני אכתוב כמה מילות סיכום על הפארקים שראינו עד כו וכמה insights לגביהם.
פארק עצי יהושוע (Joshua tree) – מרחבי מדבר אין-סופיים, שקט מטורף וכוכבים כחול על שפת הים.
פארק גראד-קניון (Grand canyon) – תמונת נוף יחודית ומדהימה, יחד עם זאת הפארק מאוד מתוייר ולא ממש ידידותי למשפחות עם ילדים קטנים.
פארק Glen Canyon National Recreation – ים כנרת אבל פי 1000. סירות, חופים, מים מתוקים, סקי וכו'.
פארק ציון (Zion) – נהר, נקיקים, שבילי הליכה בכל רמת קושי שאפשר לתאר, צוקים וצמחיה.
יהיה הפארק אשר יהיה המטייל האמריקאי פשוט לא מלכלך, נקודה. לדוגמא בפארק ציון, שעוברים בו בשנה כשלושה מליון תיירים, לא תראה!!!! אפילו חתיכת נייר בודדת או איזה שארית של פרוסה, פשוט לא תראה. התפיסה לגבי מיחזור קפצה כאן כמה מדרגות (במיוחד בשבילך – גיא מילמן) וכל פח מחולק לפחיות, פלסטיק וכל היתר. אומנם עדין לא אירופה אבל הרבה יותר מישראל.
אפילו אם אתה לא מטייל בעונת השיא (כמונו) כדי ורצוי להזמין מקום לינה, בטח בשמורות ובפארקים הלאומיים. לא לכולם יש יכולת הזמנת מקום ולכן רצוי להגיע לחניון מוקדם בכדי לתפוס מקום ולהמשיך את היום. זה מנגנון מאוד מסודר של רישום החלקה והתשלום עליה.
בפארק ציון ישנו שתי לילות, או ליתר דיוק לילה ושלוש רבעים. בלילה השני קמנו מוקדם בשלוש וחצי והתחלנו לנהוג לכיוון לאס-וגאס, רצינו וגמוע חלק ארי מהדרך כל עוד הילדים ישנים. לשם שינוי התוכנית הצליחה והילדים התעוררו רק בשעה האחרונה של הנסיעה. הגענו לעיר האורות של המערב בשעה תשע בבוקר אור ליום חמישי. לשם שינוי ולשם הגיוון לקחנו מלון ואם נהיה אמתיים עלות לילה במלון באמצע השבוע יותר זולה מעלות חניון לקארוון. ישנו לילה אחד במלון circus circus והבנו כי לעשות טיול כזה עם רכב ומלונות זה סיוט לא פשוט. הפריסה והקיפול לוקחים המון זמן. את הלילה השני כבר עשינו בחניון לקארוונים שנמצע על הstrip של לאס-וגאס.
מה אומר ומה אגיד יותר מצועצע מזה קשה למצוא אבל יחד עם זאת זאת עיר חובה. רק לטייל לאורך הstrip, שזה השדרה הראשית של העיר, ולראות לאורך 10 קילומטרים את פריס, ונציה, ניו-יורק, מצרים וכו' וכו'. פשוט טיול סביב לעולם ביומיים. הילדים לא הצליחו להירגע מכמות הגירויים הצבעוניים של האורות המרצדים. איזה פאר, הוד והדר. את היומיים בעיר העברנו בטיולים לאורך השדרה, קניות וחצי יום של בילוי בפארק שעשועים מקורה של המלון שיש בו לא מעט מתקנים המתאימים לילדים קטנים. מחר אנו עדין נבלה כמה שעות בעיר ונצא לכיוון פארק סקוייה (נסיעה די ארוכה) בהמשך נפגוש את הדובים החגים בפארק יוסימיטי ובעוד כמה ימים מהיום נגיע לסן-פרנסיסקו.

המרחבים הפתוחים הבלתי נתפסים

ברישום הקודם כתבתי בשורה או שתיים על המרחבים הפתוחים כעט הזמן להרחיב.
ביום השישי לטיולנו הגענו לקראת אחר-הצהריים לפארק הלאומי עצי יהושוע (Joshua tree) שהדיסק של 2U נקרא על שם הפארק, והאמת שאפשר להבין אותם. קשה להישאר אדישים למראות הפארק, המדבר השומם, השקט האין-סופי, משחקי הצבעים של השמש והצל. כל אלו ביחד וכל אחד לחוד הינה עוצמתיים. בפארק לנו שתי לילות כך שבילינו בו כיומיים. כמה מילים על המפגש הראשון עם שירות הפארקים הלאומיים, כישראלי שאוהב את היות אחד כזה קשה שלא לקנאות ביעילות, בנקיון, באיכות, האדיבות של הגוף הזה, והאמת כי יש להם עשרות גופים שונים שכל אחד אחראי על משהו אחר, אחד על היערות, אחד על האגמים וכו' וכו' אבל מנקודת ראותו של הלקוח הם נראים מצויין. בכניסה לכל פארק יש עמדת תשלום עם מרכז מבקרים אדיב וכאשר הפארק סגור אתה נכנס ומשלם ביציאה. הכל נקי וסודר, וישנם מסלולים או כדומה לכל רמת נגישות. החל מנכים עם כסא גלגלים ועד מטיילים מאותגרי גוף המעוניינים לצאת לטראק של כמה ימים.
כפי שכתבתי לנו יומיים בפארק בחניונים מסודרים לעניין, אתה מגיע לחניון לוקח מעטפה מכניס כסף בהתאם לעלות ומשלש אותה לתיבה. חלק מהמעטפה הינו תליש בכדי שתיקח אותו מתניח אותו באזור שבו אתה לן. אתה חייב לישון באיזור שבחרת והיה פנוי. אחת תפסתה חלקה יש לכך שולחן פיקניק וגריל גדול שבתוכו ניתן לעשות מדורה. ישנם חניונים של 30 מקומות וישנם של 150 מקומות אבל תמיד תחוש לבד כי החלקות מבודדות.
ביום הראשון לבילויונו בפארק עשינו מסלול קצר של 1 קילומטר וחזרנו לעשות ארוחת ערב ראשונה אחרי פסח. למחרת טיילנו בעוד כמה מקומות בפארק וישנו בחניון אחר. ביום האחרון לשהותנו בפארק החלטנו להתיש את הילדים כי ידענו שמצפה לנו נסיעה ארוכה ורצינו שירדמו. בסביבות 12 שמנו פעמינו לכיוון גראנד קניון, נסיעה קצרה של 500 ק"מ (ממטולה עד אילת). רוב יום זה עבר עלינו בנסיעה ולהפתעתי עבר הרבה יותר מהר וקל משחשבתי. בשעה 10 בלילה אחרי עצירה או שתיים בדרך הגענו לקרבת grand canyon אך החלטנו שנישן בחוץ. נכנסנו לחניון של RVים של חברה KOA והמשרדים היו סגורים. השלט אמר למאחרים שהם צרכים למצוא חניה פנויה ולהסדיר את התשלום בבוקר, כמו כן הם כתבו כי תשתית המים החניון סגורה בלילה עקב חשש לקפיאת המערכות. אנו כמו כל ישראלי מצוי חשבנו כי נתחבר בכל זאת אולי היו מים. קצת הסבר על תשתית המים הקראוון – יש לקראוון מיכל מים נקיים בגודל 150 ליטר שמספיק בהתנהלות זהירה ל24 שעות הכוללות מקלחות קצרות, שטיפת כלים וכמובן שירותים. כל המים שמשתמשים איתם עוברים לשתי מכלים האחד נקרא מיכל מים אפורים המקבל את המים מהמקלחת ומהכיורים ומיכל מים שחורים שמקבל את תכולת השירותים. כאשר מגיעים לחניון (לא החניונים בשומורות ששם אין תשתית –חיבור יבש במינוח המקובל) מתחברים לתשתית הביוב, המים והחשמל כך שאפשר להתנהל ללא חשש שמשהו יגמר או יתמלא על גדותיו. נחזור לסיפורנו, בכל אופן מים לא היו וגם בבוקר אחרי השעה שבה היו אמורים לזרום המים לא פגשנו בטיפה. יצאתי לראות מה קורה והבנתי כי הצנרת המים שפרסתי בלילה קפאה. כנראה שהם ידעו מה הם אומרים. בשעות הבוקר המאוחרות יצאנו לכיוון הקניון (לא בזה שקונים בו דברים).
לפני שנכנסו לשמורה ראינו סרט בIMAX על הקניון, חובה! פשוט מרשים. בפארק רצנו למצוא חניון לילה לקראוון ואחרי סגירת הפינה הזאת יצאנו לסיור קצר על סף הגדה הדרומית של הקניון. איזה גודל ואיזה עומק, נוף מדהים ומרשים. אומנם אין את החיבור כמו בפארק Joshua tree אבל מיוחד. הפארק עצמו פחות מתאים למשפחות על ילדים קטנים כי מצד אחד אין מסלולי הליכה המתאימים לגיל והזה ומצד שני רוב של הטיילת על הצוק אינה מגודרת ולכן אתה כל הזמן דרוך לאן רץ הילד. Nevertheless נשארנו יומיים בפארק ובלילה השני עשינו מדורה ואכלנו נקנקיות על האש, ולקינוח מרשמלו.
נקודת הציון הבאה שלנו של Bryce קניון ולאחריה zion פארק ואז לעיר האורות האמריקית – לאס-וואגס. כל אלו ואחרים ברישום הבא.

אפילוג – יכול להיות כי נשנה את המסלול ונכניס קצת צביליזציה אחרי 7 ימים של נופים ופארקים.

מהיער האורבני למרחב הפתוח

כל תוכנית היא פתח לשינויים.
יום רביעי התחיל לאיטו, משהו שאחרי ארבע ימיי התעוררות בקראוון הבנתי מה שהיה זה מה שיהיה. הילדים מעירים אותך כל יום קצת יותר מאוחר עקב צימצום הג'ט-לג, מתחיל להתארגן לארוחת בוקר והנה נהיה עשר וחצי בבוקר, אבל באנו להנות ולא בכדי לשים V על אתר כזה או אחר. נחזור לרביעי, הגענו לגן החיות של סן-דייגו (אומרים כי הוא הגדול בעולם) ואחרי שש שעות של בילוי הבנו כי ראינו רק את מחציתו. אציין כי למרות גודלו לא חשים כך, הכל נגיש עם עגלות, מפלסים, מעליות, רכבל ואוטובוסים. היה מרשים והילדים נהנו והתרגשו כל פעם מחדש. התוכנית היתה כי ביום חמישי של הטיול נסתובב בסן-דייגו ולקראת השעה שש נרים עוגן ונפליג לכיוון המרחבים הפתוחים או אם להית יותר מדויקיים לכיוון פארק בשם Joshua tree אבל כפי שציינתי הכל פתוח ועקב שיחת טלפון והזמנה לארוחת ערב אצל עמיתים של כנרת החלטנו לדחות הכל ביום או בכמה שעות ולצאת בלילה לכיוון הפארק. עקב-לכך ובגלל מזג האויר הסגרירי במעט החלטנו לשנות את המסלול של סן-דייגו ובהמלצתו של פבלו הלכנו עם הילדים (טוב איזה אופציה אחרת יש לנו) למוזיאון הילדים החדש של סן-דייגו. בהמשך היום נסענו לפבלו ולהדס לארוחת ערב מצויינת. יצאנו משם מרוצים אך עייפים ולכן אחרי כשעה נסיעה החלטנו לעצור בחניון הראשון שנפגוש. רצה הגורל ומצאנו עצמנו בבוקר יום השישי בחניון על שפת האגם. בילינו שם כחצי יום כולל ארוחת בוקר דשנה ויצאנו לכיוון הפארק. הגענו לפארק Joshua Tree לקראת ארבע בצוהריים. קשה לתאר את המרחבים, הנוף, השממה והשקט ששורר כאן. אכלנו ארוחת ערב ראשונה אחרי מגבלות פסח שהטילה עלינו כנרת ויצאנו לטיול קצר. עכשיו הילדים ישנים ואנו בעקבותיים. אמשך על מעללי הפארק ברישום הבא.
נ.ב. זה נכתב בפארק אבל יפורסם בהזדמנות הראשונה שיהיה לנו חיבור לצלויזציה.

ימים ראשונים

למרות חששותי, על אף ההנחות ובניגוד לצפיות הטיסה היתה חלקה ושקטה.
קשה לי להסביר עד כמה היו ילדי מקסימים במהלך 26 שעות בדרכים, 20 שעות במטוסים, שתי טיסות והסעה אחת. לא ציצו, נהנו מכל מה שקיבלו, ישנו קצת והתרגשו. בעודנו עומדים בתור לביקורת דרכונים בארה"ב היתה מישהי שאמרה - "אתם בטח נוסעים הרבה כי לא ראיתי ילדים כאלו נינוחים...".
נחתנו בלוס-אנג'לס בעשירי לרביעי אחרי 26 שעות בדרכים עם הפרש שעות העומד על 10 שעות שלמות. דבר זה מצריך מחשבה, לא קל לילדים להתגבר על ג'ט-לג וקשה להסביר לילד שכדאי לו "למשוך" את היום בכדי לנסות ולהתגבר על פער השעות. צריך לקחת בחשבון שלושה ימים בכדי למחוק כל זכרון של הפרשי השעות. ביום הראשון מצאנו עצמנו נכנסים למיטות בשעה ארבע אחר הצהרים ומתעוררים החצות, כאשר בשתיים בלילה מתחילים לחוש רעב של בוקר.
למחרת יום ההגעה נאספנו ע"י חברת הקרוונים למקום מושבם בכדי לקבל את קרוואן. הינו כשעתיים בחברה וקיבלנו סברים על תיפעול הרכב. אציין ואומר כי הרכבים שראיתי וקבלתי היו די חדשים ומצוחצחים.
הרכב יותר גדול ממה שציפינו, כל המערכות משומנות והכלי ממש מדהים. יחד עם זאת הנהיגה איתו לא קלה אבל אני מניח כי בהמשך אחוש ביתר נינוחות בנהיגה.
בשעה עשר יצאנו לקניות בכדי למלא את הRV (קרוון) במיצרכים וכו'. נסענו לסניף מרכזי של וול-מארט. מפה לשם "בילינו" האזור הקניות כשבע שעות. פשוט לא להאמין כמה זמן זה לוקח. בשעה שש התחלנו לקצר טווחים לכיוון legoland, מפאת העיפות והשעה מהאוחרת עצרנו בrest area שעל I5 והלכנו לישון. היום כבר התעוררנו בשש בבוקר (שיפור משלשום ומאתמול) אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרכנו לכיוון הפארק.
הכדי לעשות את הארוך קצר אספר כי ילדי נהנו עד מאוד ואילולי פער השעות יכולנו להישאר עד סגירה. אבל בשעה 4 הילדים קרסו והחלטנו לסגור את היום.
עכשיו אנו בחניון של RVים בתוך סן-דיגו.
סליחה על הניסוח אבל העייפות מדברת.
תמונת ניתן לראות כאן -

בעוד שעות אחדות

בעוד כמה שעות אנו ממריאים ולא משנה כמה חשבנו שאנו מוכנים תמיד ביום האחרון חסר משהו כזה או אחר.
אתמול ערב חג פסח היה מהנה ובסופו השארנו את הילדים את חמותי בכדי שנוכל לסדר בשקט את התיקים.
אפרופו תיקים יצא לנו 5 תיקים לבטן המטוס ועוד 3 תיקי יד + מחשב נישא. חשבנו שיצא פחות.
אני וכנרת מתרגשים עד מאוד. נתראה בעוד כמה ימים בניכר.

שבוע לפני

אנו נמצאים כשבוע לפני הנסיעה וההתרגשות מתחילה לפעום בקצת מואץ.
כבר ישנה רשימה של מטלות ודברים שצריך לעשות לפני הנסיעה. הרשימה תלוי על המקרר ונושקת לריצפה.
למזלי הפסקתי לעבוד ויש לי את הזמן לנהל ולסגור את כל הפינות לפני הנסיעה והאמת גם קצת שקט לפני הבא לבוא.
הרשימה הבאה תהיה כבר בזמן אמת.

המסלול

פרט לטיסות ולתאריכי המלונות כל המסלולים של הקארוון פתוחים לשינויים בהתאם ליום-יום.

טיסה ללוס-אנג'לס ב10 לאפריל,

לילה של מנוחה בלוס-אנג'לס.

לוקחים קראוון מדגם R25 ב11 לאפריל בלוס-אנג'לס למשך 23 ימים ומחזירים לאותו מקום.
המסלול הtentative לתקופה הינו כלדלקמן -

ברביעי למאי טיסה לאורלנדו ושהייה בת שבוע במלון מפנק. בשבוע בזה נבלה בפארקים המפורסמים, ננוח ונתפנק.
ב11 למאי לוקחים קראוון מאורלנדו ומחזיקים אותו בבפולו אחרי 18 יום של טיול לאורך החוף המזרחי. המסלול הtentative לתקופה הינו כלדלקמן -

ב29 למאי לוקחים רכב לשבוע ונסעים לבקר משפחה בטורונטו למשך כמה ימים ואז מתחילים לנסוע לניו-יורק סיטי במסלול שעובר במדינת ניו-יורק. מחזירים את הרכב במהנטן וקורעים את הכרך הגדול עד הטיסה לארץ בתאריך 9 יוני.
אחרי 63 יום, 4500 מייל וכמה דולרים אנו חוזרים לארץ.
זה המסלול המתוכנן. איך יהיה באמת ועד כמה קרוב למציאות אכתוב במהלך הטיול.

תכנונים מעמיקים

מהרהורים ראשוניים עברנו לתכנונים ראשוניים ואז הגענו לתכנונים מעמיקים.
לפני תיאורי על התיכנונים המעמיקים אציג כמה נקודות שהיו נר לרגלנו כאשר תיכננו וחשבנו על הטיול.
בראש ובראשונה למי מיועד הטיול או במילים אחרות מיהי משפחת בן-כנען.
אני, דידי, בן 35, כנרת בת 30, הילה בת כמעט חמש ועמית בן 3. כך שהיה ברור לנו כי קראוון זה האופציה הכי טובה, כך הילדים אינם צרכים להחליף חדר כל היום. אחר כך מהו המסלול, לאן מטיילים, איך מנצלים את היום והכל בנקודת מבט של ילדים קטנים.
בשלב הראשון חשבנו לעשות טיול coast to coast, ממערב למזרח או להפך. אבל אחרי שיחה עם למוד נסיון וקריאת ספרים הבנו כי החלק המרכזי של ארה"ב פחות מרשים ובעיקר גוזל זמן, ימים של נסיעה ללא תכלית במטרה להגיע לאזורים יותר אטרקטיבים. כמובן שאילו הינו חושבים על טיול בן 4 חודשים או יותר אזי אז האופציה הזאת היתה נשקלת בחיוב, אבל לא כך רוח הדברים. אחרי שהמסלול לאורכה של היבשת ירד מהפרק חלוקה לשני תת-מסלולים עלתה על הפרק. חודש בצד המערבי וחודש בצד המזרחי.
לא אכנס לכל הרהור והרהור, טיוטה מסלול שעלתה, הצעות שנשקלו ורעיונות שנפסלו, אספר רק את הסוף ואת המסלולים שנבחרו. אבל לפני זה אכתוב מילה או שניים כיצד נבנו המסלולים.
שעות, לילות ואין ספור קריאות באינטרנט על משפחות שעשו דברים דומים, אחרי הכל אין אנו ממציאים את הגלגל מחדש. אגיד ואומר כי אין לי מושג כיצד היו מתככנים כזה טיול לפני כעשור שהאינטרנט היה רק מושג מעורפל למעטי מעט.

תיכנונים ראשוניים

לפני הכל יש צורך להבין מה מטרת הנסיעה, מי משתתף, לכמה זמן ולאן.
ההרהור הראשוני היה לניו-זילנד אבל אחרי בדיקה קצרה זה נפסל עקב תאריכים ועונות הטיול.
בשלב זה התאריכים לא היו סגורים אבל דבר אחד היה ברור וזה שאנו צרכים לנסוע מייד עם סיום עבודתי, עקב כך דובר על יציאה במהלך חודש אפריל. אחרי שניו-זילנד ירד כלעומת שבא, ארה"ב זה היה היעד הברור והמעודף עלינו.
אחת נפלה ההחלטה לצאת לצפון אמריקה דבר ראשון שרצנו זה להוציא דרכונים ולהנפיק ויזות. אומנם הייתי פעם או פעמיים בארה"ב אבל תוקף הויזה שלי פג ולכן הייתי צריך להפיק חדשה, לא דבר ברור מאליו כאשר אין לי עבודה ויש סיכוי שיערימו עלי קשיים בשגרירות. בכדי לעשות את הארוך קצר אספר כי הר הוליד עכבר, לקח לי בדיוק שעה עמידה בתור, שלוש דקות של ראיון, 0 תפסים מחזקים ו2500 ש"ח בכדי לצאת עם חיוך בפנים והויזות ביד.
אחרי שעברו את המכשול הראשון כנרת החלה בתהליך קבלת אישור עיקרוני ליציאת לחל"ת, וגם זה עבר יחסית בקלות.
לפני שעוברים לתיכנונים מעמיקים ישבנו וכתבנו מהם הדברים שיש צורך לבדוק עוד בטרם נבצע drill-in, גנים של הילדים ומה המחוייבויות שלנו כלפייהם, ארועים משפחתיים שהם must ולא ניתן לדלג עליהם וכו'.
שלב התכנונים הראשונים עבר וקפצנו בחדווה לשלב האמיתי.

הרהורים ראשונים

במהלך החיים נוצרות מעט נקודות זמן בהם ניתן לתת דרור לרצונותייך.
עבודה, מחוייבויות, סידורים וכל בני משפחותייהם. רצה הגרול ונמצא חלון הזדמניות לעשות קצת מהשונה.
אחרי תשע שנות עבודה מצאתי עצמי מסיים פרק חשוב זה ולפני תחילתו של פרק נוסף בתחום הקריירה החלטנו לטיול קצת.
יאמר לזכותה של כנרת, אישתי, שהיא הוגת החלום.
לא היה קל להחליט שזה הצד הנכון לעשות, העדר ההכנסה וחוסר הבהירות לגבי העתיד הכלכלי יכולים לגרום לחששות. אבל כמו שפתחתי - נוצר חלון/חלום הזדמנויות.
זה התחיל בהרהורים, עבר לקריאת סיפורים, דפדוף בספרי מסע ולבסוף - ההחלטה.
נפל הפור - אנו נוסעים בתאריך 10/4/09 עד 10/6/09.